עדי בעולם

לפני כמה ימים שלח אותי הרופא לבדיקת דם. מתברר שגם באנגליה אי אפשר להתעלם מכולסטרול. אניווי, האחות שלקחה דם הייתה צעירה קצת, אבל זה לא נראה לי בעיה. אני תורמת דם פחות או יותר כל חצי שנה מאז גיל 18, כך שאפשר לומר שאני לא מפחדת. כשהיא ניסתה לקחת את זרוע שמאל שלי הגשתי לה, מניסיון, את זרוע ימין. בקיפול של הזרוע הזו יש לי עור כל כך שקוף שרואים שם וריד אחד כה ברור ומוכן, שאפילו חובש מתלמד בקורס לעיוורים היה תוקע בו מחט בטייק אחד. אני חושבת שגם אני הייתי יכולה לתקוע לעצמי אינפוזיה שם, ביד שמאל בלי להתאמן באמצע ציר.

אלא שהטיפשה הזו, אמרה "אוה, וונדרפול", בדיוק כמו שציפיתי שתאמר למראה וריד שהוא מתת האל לחובשים, ומייד תקעה את המחט שני סנטימטר דרומית מזרחית לווריד. עברו כמה שניות של שתיקה, אני בגלל ההלם והיא בגלל שהיא חשבה שהיא הצליחה והמתינה שבאמת תתמלא המבחנה, ואחרי שהבנתי שהיא מתכוונת לעמוד ולצפות עד שייצא דם מהסלע אמרתי לה, בשיניים חשוקות יותר מזעם מאשר מכאב, שהיא פיספסה את הווריד.

הפרח אחיות הפיסחת* הזו מייד שלפה את המחט, ותקעה אותה שוב, הפעם רק סנטימטר רחוק מהווריד המקורי. התחשק לי להרוג אותה, אבל טכנית זה היה בלתי אפשרי לאור זה שביד אחת הייתה תקועה לי מחט כמעט עד העצם וביד השנייה הייתי עסוקה בלסמן לגומבוץ, ששיחק על הרצפה, שהכל בסדר ואמא מה זה נהנית. הפעם היא כבר לא ציפתה להסברים ממני וכששום מבחנה לא התמלאה היא הבינה שהיא שוב פיספסה, אז היא סובבה את המחט עד שמצאה את הווריד. נדמה לי שכשעוז היה בקורס חובשים קראו לזה "שמש". אלא ששם רק בימים הראשונים של הקורס זה קרה, בטח לא לאחות שמטפלת בפציינטים תמימים שנשלחו אליה ועוד מקבלת על זה משכורת.

שבוע אחרי ועל הזרוע שלי יש דוגמה בצבעי שקיעה בארבעה גוונים שונים, ומעליהם, מרחף כמו מגדלור בלתי ניתן לפספוס, וריד אחד מאוד ברור. רר.

*אני יודעת שפיסחת היא חסרת רגל או משהו, התכוונתי פיסחת כמו פסחה על הווריד. בערך

את הסופ"ש בילינו בבודפשט, אצל הסבא והסבתא מצד האופנוען. במשך שלושה ימים פוטם הגומבוץ בשלוש ארוחות בשריות שבושלו בבית, פלוס כמות כפולה של חטיפים בין הארוחות, פלוס סבא שלו מנסה לדחוף לו עוד קצת בשר כשלא שמתי לב ולקינוח נוזף בנו שהילד רעב. פולניה בבודפשט זה הדבר. עכשיו אני צריכה להרגיל את הילד בחזרה לאוכל שדורש ממני חמש דקות הכנה.

באורח מוזר בודפשט הרגישה לי יותר כמו אירופה מאשר לונדון. אולי בגלל שיותר קר שם. אולי בגלל הריח של עצי ההסקה, שאיכשהו פחות מורגש בלונדון. אבל היה מאוד חורפי ונעים.

אם גם אתם הייתם גיקים כמוני, אז בטח שיחקתם גם כן בקינג'ס קווסט. המשחק שלנו היה על הדיסקטים הרכים האלה של האייטיז, שמספיק היה להתעטש לידם והם התקלקלו, ולנו הייתה גירסה שסביר להניח הועתקה מדיסקט שהועתק מעצמו ממשחק שהועתק בפעם המאה, ולכן לא כל המסכים פעלו. אז ממש כדי לסייע לגיקים לפתור תסכולים מהאייטיז, מתברר שיש גירסה מחודשת של קינג'ס קווסט, כולל הלואו טקיות המעצבנת. יאי!

(הפתעתי את עצמי - חשבתי שהזיכרון שלי נמחק כולו עם הלידה, אבל מתברר שפרטים חסרי כל חשיבות ייזכרו אצלי לנצח - איך שהתחלתי לשחק ידעתי ללכת למסך השמאלי, לגשת לסלע התמים למראה, לדחוף אותו ולהוציא מתחתיו את הפגיון. אם רק הייתי זוכרת מספרי טלפון באותה יעילות)

פינת עקרת הבית/המלצה: בעקבות חגית וזהר אני כל הזמן מגלה עוד ועוד בלוגי יצירה, שזה לגמרי לא שימושי לבחורה לא מוכשרת כמוני בכל מה שקשור למלאכת יד, אבל הנה מצאתי בלוג חביב שמעבר ליצירה עוסק גם בבישול ובתינוק, שזה ממש עולמי הצר. ואף מצאתי שם מתכון למאפינס חמאת בוטנים ממולאים בשוקולד, שאף ניסיתי אותו ונרשמה הצלחה. הוא מתכון ממש קל, ואני גם שידרגתי אותו במריחת שכבה נאה של חמאת בוטנים מלמעלה, מה שאיפשר לי מייד להכתיר את המאפינס כקאפקייקס (במילא הם ממולאים ולכן נחשבים ככאלה), וגם כמובן נתתי לזה טוויסט בריאותי כשעשיתי את זה עם 50% קמח מלא. נסו ותהנו.

ולקינוח, אם כבר נגענו באייטיז, הרי לכם שיר שלגמרי שכחתי אבל חברה העלתה בפייסבוק וגיליתי שגומבוץ ממש שמח לרקוד לצליליו. דווקא שיר לא רע.

לגמרי אייטיז. ודי מזעזע לגלות שאני עדיין חושבת שפול יאנג די חתיך

מעניין אם הוא עדיין חתיך, היום בבית האבות.