עדי בעולם

האם אני משדרת שאני פריקית של אוכל בריאות #1

חגית ואני בסטימצקי, מעיינות בספרי בישול לילדים (צר עולמנו וכו).

חגית (קוראת בקול כותרת של מתכון): לחם דוחן וקינואה. או, ספר בשבילך!

אני: הה?

לא שלא קניתי אותו בסוף.

וגם את הספר טעמים ראשונים, שראיתי אצל חגית ונראה מאוד מבטיח!

קצת לפני הבורדינג למטוס חזרה ללונדון. הגומבוץ מהלך סביב העגלה של עצמו, והעגלה נתקעת במשהו ונופלת אחורה. שלל תיקיי שעל העגלה עפים לכל הכיוונים. או אז נשמעת הקריאה לבורדינג. אני אוספת את גומבוץ ביד אחת, ומנסה לאסוף את תיקיי ביד שנייה, בודקת בחצי עין שלא נפל מסביב שום דבר חשוב, וממהרת אל המטוס.

זה רק בשלב ההמראה, כשכולם מתבקשים לכבות את הטלפונים, כשאני מגלה שהטלפון הסלולרי שלי, שהיה בכיס צד של תיק הגב, לא שם. חיפוש מהיר בכל הכיסים האחרים פלוס התיק השני פלוס הכיסים של הג'ינס מבהיר לי שהוא לא איתי.

את הדקות הראשונות אני מקדישה לבאסה של מה יקרה אם מישהו מנייאק ימצא את הטלפון שלי, שמחובר למפעילת סלולרי בריטית, ויעשה ממנו שיחות בכיף, כשהפאונדים דופקים. רק אחרי זה אני נזכרת שיש עוד צרה שלא חשבתי עליה - זה סמארט פון, וככזה, חשבון הג'ימייל שלי פתוח עליו קבוע. אם מישהו מנייאק שגם מבין משהו ימצא את הטלפון שלי, הוא יכול גם לגנוב לי את חשבון האימייל.

כיוון שבמילא יש לי חמש שעות באוויר בלי יכולת ליצור קשר עם אף אחד כדי לשתק מייד את הסים קארד, אני בוחרת לומר לעצמי מילות הרגעה שבטוח ימצא את הטלפון שלי מישהו ישר ויביא אותו לאבידות ומציאות.

חמש שעות אחרי זה אני נוחתת בלונדון. בחנות של חברת הטלפון בשדה התעופה אני קודם כל מבטלת את הסים. שהמנייאק לפחות לא יעשה שיחות על חשבוני. זה אם נשאר לו למי להתקשר אחרי חמש השעות החופשיות שהיו לו, כלומר. שעה ומשהו אחרי זה אני מגיעה הביתה וממהרת למחשב.

ומגלה שהסיסמה למייל שלי הוחלפה. זה כל כך מבאס שאי אפשר לתאר. חשבון המייל הזה איתי כבר שנים, ויש בו אלפי מיילים אוצרי זכרונות, חלקם סנטימנטילים בשבילי שאי אפשר לתאר.

ואז אני מחליטה להילחם, ומגלה את הדף הזה. ומתברר שהמנייאק עוד לא החליף את המייל החלופי שהשארתי. בידיים רועדות אני משנה שוב את הסיסמה - וטא-דם, האימייל שוב בידיי.

אנחת רווחה.

אז אני חושבת שאפשר לקבוע בוודאות שהטלפון שלי נפל בידי מנייאק. עוד אין לי מושג כמה עלו לי חמש השעות שהוא יכול היה להשתמש בהן בטלפון שלי, אבל מתישהו אני אבדוק. פשוט אין לי כוח לבאסה הזו עכשיו.

אני קוראת כבר איזה חודש את ספרה של דוריס לסינג, The Golden Notebook, וצר לי לומר שאני מתקדמת ממש לאט. למעשה אני בעמוד 80 בערך, מתוך כ-600. הבעיה היא שבחורה עם או-סי-די כמו שלי חייבת לקרוא כל ספר שהיא מתחילה עד הסוף, ומדובר כאן במסה פמיניסטית-סוציאליסטית משמימה שבא לי למות. בקצב הזה לעולם לא אגיע לשאר הספרים בערימת הלקרוא שלי.

האם אני משדרת שאני פריקית של אוכל בריאות #2

האופנוען שב מיריד איכרים ובאמתחתו פרוסת עוגת שוקולד. אני מתלהבת כיאות.

האופנוען: טעמתי וזה מאוד טעים. וגם כתוב על זה ללא גלוטן, שאני לא יודע מה זה אבל נראה לי שזה מסוג הדברים האלה שאת אוכלת!