לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2011

פתיתי אביב


 

 

אוקיי, נצפתה הסלבית הראשונה בקנה מידה עולמי שאני רואה בלונדון: הלנה בונהם קארטר, פלוס שני ילדים, פלוס כמה קילוגרמים שלא רואים בסרטים שלה, פלוס פנים נקיות מאיפור, יצאה לה מהמאפייה שהאופנוען ואני לא קונים בה כי היא נורא יקרה, עת עברנו שם עם העגלה. לקח לי שנייה להבין מאיפה היא מוכרת לי (למרבה הבושה ניסיתי להיזכר אם פגשתי אותה בג'ימבורי), עד שקלטתי. מזל שלא עשיתי לה שלום.

אניווי, שנייה אחרי שסיימתי להתלהב מזה שאני נתקלת בכוכבים הוליוודים בשכונה, האופנוען ציין שהוא נתקל בראלף פיינס רוכב על אופניים בקובנט גארדן, נתן לו לעבור לפניו ורלף הניד בראשו לתודה. ניצח, אין מה לומר.

 

 


 

חוק מרפי לתינוקות, #79

 

אין לך מה לשמור את הבגדים היקרים לשיעור הג'ימבורי*. ביום שבו תלבישי אותו בבגדים האלה, הוא יתמלא יצירתיות בשעת ארוחת הצהריים, ירים את קערת האוכל וייצוק את תכולתה על ראשו. בחמש הדקות שיש לך מהרגע שהוא סיים צהריים ועד שאת צריכה לצאת איתו לשיעור תמצאי את עצמך שוטפת לו שאריות מהשיער וגם צריכה להחליף לבגדים אחרים.

 

*ג'ימבורי: לכאורה שיעור פעילות תמים, אך למעשה תחרות אופנה לתינוקות בין אימהות משועממות. כבר ראיתי שם תינוקות עם צעיפים של ברברי. (נו, לא בדיוק צעיפים, מה שנקרא פה driblle-ons, שנראה כמו בנדנה ועשוי מפלנל). מצד אחד אני מסרבת להשתתף בשטות הזו, מצד שני אני צריכה לשמור על שגרת פליידייטס סדירה. אז אחת לכמה זמן אני מגוונת בבגד יקר בין בגדי ה-H&M הרגילים. ותודה לחברים שקונים מתנות בחנויות שלא הייתי מעזה לקנות בהם בעצמי.

 

 

 


 

 

סוף סוף אנחנו לומדים מה זה מזג אוויר בריטי אמיתי. מצד אחד - אביב חמים, שמש נעימה, פרחים בכל מקום, הכל ירוק, הפארקים מלאים.

 


 

 

מצד שני, היום, בתוך חמש דקות נעלמה השמש, ואז החל לטפטף, ובעוד האופנוען ממלמל "זה לא נורא, תיכף מפסיק", נפתחו ארובות השמיים, וטיפות ענק נשרו עלינו בדליים. וגם נהיה קר, אבל אולי זה בגלל שהיינו ספוגי מים. למותר לציין שזה כמובן היום הראשון בעשור האחרון שבו ויתרתי על בגדי הערפד הרגילים שלי (הכל שחור) ולבשתי גופיה לבנה וקלילה. אכן, שימחתי לבב אנוש עובר ושב.

 

 


 

 

 

כשגרתי בשבדיה הייתה לי נטייה להתגעגע לאוכל שלא יכולתי להשיג שם, כמו בורקס, או סלט חצילים. פה יש הכל, ולכן אני מתגעגעת לדברים שאי אפשר לקנות: האוכל של סבתא. שני דברים בעיקר. האחד - הקומפוט של סבתא מעפולה, מוגש קר קר ביום קיץ חם... בעצם זה הקינוח הכי טעים לקיץ, חוץ אולי מאבטיח.

האוכל השני שאני מתגעגעת אליו הוא סלט הכרוב של סבתא מצד אמא. שזה מוזר, כי היא בישלה המון דברים בזמנו וסלט הכרוב היה באמת רק משהו בצד. הייתי מגיעה אליה אחרי בית הספר וארוחת הצהריים הייתה מחכה לי על השולחן, וליד זה, תמיד, סלט כלשהו. בד"כ חסה, שאותו דווקא למדתי לעשות והוא הסלט שאני עד היום עושה קבוע, אבל פתאום נזכרתי בסלט הכרוב שלה, שלפעמים חיכה לי גם, ואני לא מצליחה אפילו לשחזר את הטעם. אני זוכרת רק מקטעים קצרים, מלח גס מתפצפץ בין רצועות דקות של כרוב, ואני חושבת שהיה בו גם טיפה מיונז, ולפעמים חצאי פרוסות מלפפונים, אבל זהו. אני לא זוכרת מה היה בו. איזה באסה שאני לא יכולה לשחזר, והיא כבר לא כל כך במצב של לשחזר מתכונים.

(לקח: לשאול על מתכונים כשרוצים. בפעם הבאה בעפולה אני שואלת על הקומפוט. ובאותה הזדמנות גם על סלט החצילים במיונז. הוא פי אלף יותר טעים מזה שבסופר).

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות #80

 

הוא תמיד ידגים לך איזה יופי הוא מוחא כפיים בעיצומה של שטיפת הידיים אחרי ארוחת הצהריים. או ליתר דיוק: בדיוק בשניה שבה יד אחת כבר מצוחצחת ואילו היד השנייה מכוסה כולה ברוטב העגבניות של הקציצות.

 

 

 


 

 

חוק מרפי לתינוקות #81

 

אם הוא מרגיש לא יציב ושולח יד לאחוז בך כשאת שוטפת לו ידיים אחרי האוכל, הוא תמיד יאחז בך באותה יד שטרם הספקת לשטוף. אולי כדאי שתלמדי להפסיק ללבוש גופיות בהירות בימים שהוא אוכל משהו עם רוטב אדום וחולצות שחורות כשהוא אוכל יוגורט!!

 

 

 


 

 

 

פעם, כשהייתי חננה שעיתותיה בידיה, כלומר בתיכון, קראתי את כל ספריו של ג'יימס הריוט שהיו בספרייה של בית הספר. הריוט, למי שכן היו לו חיי חברה בתיכון, הוא וטרינר מיורקשייר, ובמשך סדרת ספרים שלמה הוא מתאר איך הוא מטפל בבהמות מסביבו. אפשר לומר שבתור נערה עירונית בתיכון ידעתי די הרבה על מחלות של פרות.

על כל פנים, מי ציפה שיבוא יום ואמצא את עצמי מגגלת על מחלת הפה והטלפיים, בהקשר של התינוק של עצמי. מזל שתוקנתי וזה הפה והגפיים*.

 

*אני יודעת על העניין עם החלב של העז, אבל בחייאת, מישהו מכיר חוות עיזים בלונדון? בדיוק.

 

 

 


 

 

מתישהו אני אגיע לכתוב על מד מן, הסדרה הטובה בעולם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/4/2011 00:24  
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מסטר יודה ב-29/4/2011 05:13



434,078
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)