עדי בעולם

מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:

בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול - ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.

טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.

אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.

חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.

המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.

וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים - מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?

אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.

וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:

אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.

וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.

(צילום: האופנוען)

אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.

וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):