עדי בעולם

כשעלתה שאלת המעבר לבודפשט אחד הדברים שהטרידו את מחשבתי היה הלידה. "אם אנחנו עוברים", אמרתי לאופנוען, "אני לא רוצה ללדת בבית חולים של רוסיה". אם לא שרדתי את 20 השעות שביליתי במחלקה באיכילוב עד שעברתי למלונית, מה הסיכוי שאני אשרוד את בית החולים של רוסיה?

"צודקת", אמר האופנוען, "לא שיש רע בבית החולים של רוסיה, אבל פרינססה כמוך לא תעמוד בזה".

יפה. בסתר ליבי דווקא חשתי הקלה שלא אלד בלונדון. מעקב ההריון העלוב הדאיג אותי, הקמצנות באפידורל הדאיגה אותי, והכי חמור, שתי חברותיי מלונדון, האמריקאית וההולנדית, ששתיהן היו בהריון גם כן, חטפו חום מבית החולים שכולנו היינו אמורות ללדת בו ועברו לבית חולים פרטי (ובלונדון זה עניין של 90 אלף שקל, לא משהו למובטלים כמונו). ואם הולנדית, שהמיתוס אומר שהן יולדות בבית ומייד חוזרות לחבוץ גבינה, מחליטה שבית החולים הזה לא מספיק טוב בשבילה, מה תעשה מפונקת מהבועה כמוני?

אז כשעברנו לבודפשט, ואני בשלהי חודש שביעי, התחלנו לחפש בית חולים לא של רוסיה. מצאנו אחד מהמם, וילה ענקית צופה אל מרחבים ירוקים, כל חדר נראה כמו בית מלון שווה, הכל שקט ומקסים. הבעיה: לקח לנו חצי שעה להגיע לשם בסוף שבוע, בלי פקקים. אם יתקפו אותי הצירים בשעת פקקי תנועה, ייקח לנו יותר משעה. בלידה הקודמת ירדו לי המים, ושעה אחרי זה כבר התפתלתי מכאבי צירים כל שתי דקות. ממש לא התחשק לי לבלות שעה באוטו עם צירים.

"את צודקת", אמר האופנוען, מעביר מבט על מושבי הרכב ובבירור חושב יותר על המים שיירדו עליהם במשך השעה הזו מאשר על הצירים שלי. "נמצא משהו אחר".

אז החלטנו לבדוק בית חולים של רוסיה. כלומר, לא סתם, אלא אחד שיש לנו בו פרוטקציה ממש שווה, פלוס בדיוק שיפצו בו את חדרי הלידה. נסענו. והתברר שבאמת, חדרי הלידה משופצים לעילא ולעילא. גדולים, עם פרקט, ג'קוזי זוגי בכל חדר, פלזמה. יותר טוב מאיכילוב. פלוס הפרוטקציה הבטיח לי שבשנייה שאני מבקשת אני מקבלת כמה אפידורל שאני רוצה. כמוזיקה לאוזניי.

אבל אז יצאנו מחדרי הלידה לבדוק את חדרי האשפוז. מסדרון חשוך עם שני ספסלי עץ וכמה דלתות. פתחנו דלת ראשונה וגילינו שלוש מיטות יולדות עומדות בחדר, ללא שום וילונות ביניהן. פרטיות היא לא ערך חשוב ברוסיה. שלוש יולדות ישבו עליהן ושלחו אלינו מבט עגום. זה נורא הזכיר לי משהו. "בית חולים בארץ?" אמר האופנוען. "פחח", אמרתי, "אפילו יוספטל בסבנטיז לא נראה ככה". לקח לי קצת זמן לקלוט מה זה הזכיר לי. ואז נזכרתי: ראיתי פעם דוקומנטרי על נווה תרצה. בדיוק ככה זה נראה.

"את תקבלי חדר פרטי", הבטיח לי הפרוטקציה. ביקשתי לראות חדר פרטי. דלת נוספת נפתחה אל קטקומבה קטנה. האופנוען נאנח בצער, היה ברור לו שהלך עליו ולא נחסוך את הכסף של בית חולים פרטי (לפחות בהונגריה זה בערך עשירית מבלונדון!).

ואז מצאנו מרפאה קטנה, קומה בתוך בית חולים רגיל, שעוסקת רק בלידות. המקום אולי פחות מפואר מהווילה הראשונה שראינו, אבל נראה נחמד מאוד, בטח יותר טוב מרוסיה. חדרים פרטיים, הכל נקי ומודרני. ובונוס: כשהמיילדת שהראתה לנו את המקום גילתה שאנחנו מישראל אורו עיניה והיא אמרה שיש להם שני רופאים דוברי עברית. מה הסיכוי?? הלכנו על זה.

ובאמת, קיבלתי רופא ישראלי לגמרי, שאפילו למד רפואה בארץ ועבד בארץ עד שהתחתן עם אשתו ההונגריה. הוא הודיע לי מראש שהוא עובד בשיטה הישראלית, שזה היה מאוד משמח מבחינתי, עשה לי בדיקות בעברית והכל היה סבבה.

ואז, שבוע לפני התאריך המשוער, כשאני גם ככה עצבנית במיוחד על ששוב הגעתי לשבוע 39 כשהבטיחו לי שהריון שני זה קצר יותר, גיליתי שהוא נוסע לכנס בארה"ב על כל השבוע של התל"מ. וואלה יופי.

"לא נורא", ניחם אותי האופנוען, "אני אתרגם לך אם הם לא ידברו אנגלית".

ברגע האמת אגב הוא יעבור לשפת אמו ברגעי ההתרגשות בעוד אני זועקת "מה? מה קורה?", אבל אז זה עוד הרגיע אותי.

וכך הגעתי לסופו של שבוע 39, ללא שום תחושה שאני עומדת ללדת. זעמי חילחל אל כל תא בגופי. האופנוען שמר על מרחק זהיר ממני ופתח כל שיחה בקול רועד ובחיוך חושש, גומבוץ תקע בי מבטים תוהים על כל צעד רועש שעשיתי, לילותיי הפכו למסעות כומתה אל השירותים ובחזרה. כולל פעם אחת שנתקעתי בחושך בקיר והאשמתי את האופנוען (שמצידו ישן כל אותה עת בלי עוול בכפו).

יום לפני התאריך המשוער ללידה, כלומר יום לפני שבוע 40 (רררררררררר!) קמתי בבוקר עם אותה תחושה שכלום לא קורה. עד כדי כך שלפני שנסעתי לבית החולים למוניטור הקבוע, הוצאתי חמאה מהמקרר, מתוך כוונה לעשות עוגיות אחרי הצהריים.

ובמוניטור ראו צירים לא סדירים. לא התרגשתי. עם גומבוץ נהניתי (נוט) מצירים לא סדירים כל החודש התשיעי ובסוף הוא נולד לקראת שבוע 41. כך שאף על פי שחשתי את הצירים האלה בכיף (נוט) לא פיתחתי ציפיות.

"יש לך צירים לא סדירים", גילתה לי המיילדת את אמריקה. זה כלום, אמרתי לה, בהריון הקודם הסתובבתי איתם חודש. "לא", היא התעקשה, "בלידה שנייה הכל קורה מהר יותר. את תלדי היום".

"כן כן, בסדר", אמרתי לה. "אז את יודעת מה, אני אסע להביא את הילד מהגן, אעשה עוגיות ואחזור לכאן בערב לבדוק". "פחח", היא ענתה, "את לא הולכת לשום מקום".

הובלתי אחר כבוד לחדר אשפוז. הפעלתי את נוהל לידה (האופנוען והבייביסיטר הוקפצו). ישבתי וחיכיתי.

דבר לא קרה. שום ציר סדיר לא הופיע.

"את תלדי בלילה", הבטיחו לי.

נשארתי בלילה בבית החולים. האופנוען נסע הביתה לגומבוץ, מחכה לטלפון שיקפיץ אותו בחזרה.

דבר לא קרה. שום ציר לא הופיע.

בבוקר פתחה המיילדת את דלת החדר שלי ומצאה שם דרקונית יורקת אש. לא מספיק שהגעתי לשבוע 40, שוב, אז גם ביליתי סתם לילה בבית חולים והאופנוען ביזבז יום משבוע החופש שמקבלים כשיולדים. "אמרתי לך ששום דבר לא יקרה", חשפתי עליה ניבים משוננים. "סתם ישנתי לילה בבית החולים. שלא תחשבי על לגעת בי לעוד בדיקה עדינה-נוט לראות אם יש איזה צוואר שנפתח. לא נפתח, לא יולדת, הולכת הביתה!!"

המיילדת נסוגה אחורה והודיעה שהולכת להתייעץ עם הרופאה. היא חזרה עם התשובה שהם שולחים אותי לאולטראסאונד ומוניטור. אם אכן אין שינוי - אני הולכת הביתה. סבבה. כבר הודעתי לאופנוען שיחכה עם לבוא אליי, אני בדרך הביתה.

באולטראסאונד קיבלה את פניי טכנאית שתקנית. עשתה לי בדיקה שלמה בלי להוציא הגה. כשסיימה התקשרה לרופאה שלי לדווח לה על מימצאיה. למרבה הצער זה היה בהונגרית, לא הבנתי כלום. לא משנה. אני יודעת שאין לי צירים - אני הולכת הביתה. בצעדים חינניים ובדילוגים עליזים בגירסת שבוע 40, כלומר מקרטעת ובקושי זזה, חזרתי אל הרופאה. מצאתי אותה עם המיילדת. שתיהן היו לבושות בבגדי חדר ניתוח.

"התלבשתן בשבילי?" עוד חשבתי שאני מתבדחת איתן.

"כן", הן ענו.

אופס.

בקיצור, התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר העובר. פעמיים. אין סיכוי שהוא יצליח לצאת בלידה רגילה. נתנו לי שעה וחצי להתכונן לניתוח. ביליתי אותן בלשלוח מיילים וסמסים לאמא שלי ולחברות שלי: נכנסת לניתוח! יאי!

טיפשה שכמוני.

הפוסט הזה כבר מתארך יתר על המידה, ועל כן אשאיר את ההמשך לפוסט הבא.

ספוילר: בסוף יוצא תינוק, טפו טפו טפו.