עדי בעולם

אחרי שמלא תגובות לפוסט הקודם שאלו למה לא עשיתי בעצמי קאפקייקס (למרות שבעיני צמד המילים האוקסימורוני "חופשת לידה" הוא תשובה מספקת למה אין לי זמן לעשות שום דבר שמצריך שתי ידיים), ואחרי שלמרבה הפאדיחה כמה מגיבים הציעו לי גירסאות שונות של הספר של מרת'ה סטיוארט רק כדי שאני אזכר שבעצם יש לי את הספר בבית, החלטתי לעשות מעשה.

כלומר, החלטתי תיאורטית. ואז נכנסתי לסופר (של רשת Spar הגרמנית, יש פה כמה רשתות, גרמנית, צרפתית ואנגלית, וכל אחת מביאה מוצרים שונים לגמרי, הרבה מארצות המוצא שלהן), ונתקלתי בדוכן חדש שבדיוק הוצב. משהו שנקרא "ספאר פרימיום" ויש עליו מוצרים שונים מהמוצרים הרגילים (שאפשר לסכם אותם בכמה מילים ממצות כמו "מרגרינה ונגזרותיה, בשר ו-18 סוגי פפריקה"). ובין המוצרים של הפרימיום ישבו שתי צנצנות: קרם אגוזים וקרם קוקוס. אלוהים בהחלט נטל כמה דקות כדי לשלוח לי הודעה ברורה לאפות קאפקייקס.

עיון קל בספר של מרת'ה גילה לי שיש שם מתכון לקאפקייקס שוקולד-חמאת בוטנים (את זה למרבה הצער אלוהים לא שלח) שיסתדר עם קרם האגוזים וקרם הקוקוס שלי. מייד שיניתי אותו קצת כדי שיתאים בדיוק למה שרציתי, ויצאתי לדרך:

הקאפקייקס בדרך לתנור. ובתוך כל אחד מהם, הס פן תעיר, מסתתר לו מטמון קרם אגוזים/קוקוס זעיר.

בשלב הציפוי גיליתי שכל אוסף המזלפים שלי אבד גם הוא עם טוני וג'ינג'ר. לא ייאמן איך כל יום אני נזכרת בעוד משהו (שלשום נזכרתי שגם פטיש השניצלים בעצם נראה לאחרונה רק בלונדון).

אז הציפוי נמרח עם כף במקום להיות מעוצב באלגנטיות. מרת'ה תסלח לי, אני מקווה.

והתוצאה הסופית. חדי העין יבחינו שחסרים פה כמה.

יצא, ואני מתנצלת שאני מעידה על עיסתי, ממש שווה. האופנוען אפילו שכח להסתיר את הטון המופתע כשאמר: "זה ממש טעים!"

יומיים אחרי לא נשאר כלום, בקרוב נגלה שנייה.

הרהורים בעקבות הספר של מרת'ה:

Buttermilk - האם אני זוכרת נכון וזה רוויון?

לא שזה משנה, אין פה בכל מקרה, אבל אני סתם סקרנית.

תובנה:

טלפון מהגננת באמצע הבוקר פשוט לא יכול להיגמר בחדשות טובות.

חוק מרפי, גירסת שני הילדים, גירסת "רק באירופה", #15:

הטלפון המבאס ביותר, הלא הוא הטלפון מהגננת שאומר "הילד חולה, בואי לקחת", תמיד יגיע כשבחוץ בדיוק החל לרדת שלג ואין לך עם מי להשאיר את התינוק הקטן. עכשיו את צריכה לסחוב תינוק זעיר החוצה לשלג. מהמם.

אחד הדברים שקשה ללמד פעוט הוא שיש דברים שמיועדים לתינוק ולא לו. למשל, המקרה הבא:

גומבוץ פשוט מסרב להפנים שהאוניברסיטה של דובוש היא לא החניה של האוטו מכבי אש שלו (שמנגן שיר שמרגע ששמעתם אין סיכוי שתפסיקו לזמזם. באמת תודה סבתא של גומבוץ). ובאמת, יש להודות שהגודל של האוניברסיטה אכן מושלם לחניה של האוטו, אבל רבאק, בכל פעם שאני מפנה את ראשי הצידה אני מחזירה אותו ומקבלת התקף לב קל כשאני מגלה שגומבוץ מנסה להחנות את האוטו על דובוש.

מובן שבשנייה שאני מפנה את דובוש מהאוניברסיטה גומבוץ ממהר לחנות שם, תוך פרצוף של "בשעה טובה החוצפן שתפס לי את החניה זז". הכי מוכן לתל אביב.