בטיימינג מושלם, בדיוק לרגל הגעת אמא שלו, חטפתי איזה וירוס, לא ברור מה, הניחושים נעים בין צינון קל לדלקת ריאות קטלנית. אתמול בלילה השתעלתי קלות, ותוך שעתיים זה כבר היה שיעול כבד, פלוס חום פלוס כאב ראש פלוס התקף אסטמה מתפתח. "אולי נצטרך לבטל את הביקור של אמא שלי", אמר הבנזוג בקול מלא תקווה והלך להביא את הוונטולין מארון התרופות. מבט קצר גילה שתאריך התרופה פג במרץ שנה שעברה. אופס. עברנו לתוכנית ב': אם הוא מתעורר לקול נשימות צפצפניות, הוא מתקשר להזמין אמבולנס.
לפנות בוקר חל טוויסט בעלילה. התעוררתי עם דימום מהאף, משהו מרשים, סטייל שיטפון בנגב. זה כבר היה ממש מוזר, כאילו, כל שאר הסימנים מצביעים על שפעת או משהו, אבל דימום מהאף? וואט דה פאק? "אולי יש לך איזה וירוס קטלני נדיר", עודד אותי הבנזוג.
לקראת הצהריים הודענו לאמא שלו שאני חולה משו משו. הוא דיבר ואני השתעלתי ברקע. היא מייד ביטלה את השינה שלה כאן (בביקור האחרון שלה בעיר היא חטפה ברונכיט ולא הבריאה ממנה חודשים, אז היא ממש לא לוקחת סיכונים). אבל לעומת זאת הודיעה שעדיין תקפוץ לתה ועוגה. הבנזוג אישפז אותי בכורסה, הורה לי לא לצאת ממנה במשך כל הביקור, והגיש תה ועוגיות. היה מרשים.
עכשיו הם ממשיכים בלו"ז שהיה מתוכנן עוד ממקודם, רק בלעדיי. כלומר, הוא לקח אותה למוזיאון. זה די משעשע אותי, כי זה היה רעיון שלי והוא נאלץ להסכים להיגרר איתנו. מצד שני, לא היה לו מה לומר. למרות האדוויל, החום שלי ממשיך לטפס, אז ברור שאני לא יכולה לבוא איתם. אבל אם המחלה תמשיך זה יתחיל להיות בעיה, כי אנחנו אמורים לנסוע לישראל עוד שלושה ימים. אין לי שום כוונה להפסיד את הטיסה הזו. מצידי אני אעלה על המטוס עם אלונקה. הבשורה הטובה היא שאין לי תיאבון. אם זה רק יימשך עוד יומיים שלושה אני אראה מצוין בחתונה של בן דוד שלי בעוד שבוע (מזל טוב מאמי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
