עדי בעולם

"ותודה לאמא של גומבוץ, שהגיעה לגן ולימדה אותנו על המסורת היהודית"

(המייל החודשי מהגן מסכם את מסיבת החנוכה. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד יודו לי על שלימדתי את המסורת היהודית וכו)

באותו מייל חודשי הגיעה גם הודעה על "השבוע הבינלאומי" של הגן, שבו הורי הילדים מתבקשים להציג את המדינה שלהם עם הפעלות ואוכל.

והימים ימי הדרת נשים, ניצול מעמד הביניים ושאר הרעות החולות של ישראל. מייד נמלאתי מרה שחורה. איך אני אציג להם את ישראל, חשבתי במרירות. בראשי הסמולני עוכר הישראל חלפו רעיונות להפעלה בגן, כשכולם מוציאים אותנו מה זה רע: לחלק לילדים רובי צעצוע ולהצעיד אותם בת"ס-תס"חים, להפריד בין הבנים לבנות ולומר לבנים לירוק על הבנות, לתת להם לשחק במכוניות, להגיד להם לדרוס הולכי רגל ולברוח, נו, כאלה.

החלטתי לרגל קודם מה עושות האימהות האחרות. האמא האמריקאית החליטה להביא בובות של דיסני ולאפות עם הילדים עוגיות שוקולד צ'יפס. האמא האיטלקיה תאפה פיצה עם הילדים. האמא הבלגית תעשה איתם וואפלים בלגים. בקיצור, הגן צועד על קיבתו.

אז צריך להביא אוכל ישראלי. אבל מה זה אוכל ישראלי? אל תגידו לי חומוס ופלאפל. בקבוצה הבוגרת יותר יש ילדה ממצרים וההורים שלה הביאו פיתות, חומוס ופלאפל. ואתם יודעים מה? הם צודקים. זה שלהם, אנחנו רק היכרנו משכנינו את האוכל הזה וכמו כל דבר אצלנו, כבשנו וסיפחנו (אופס, שוב הסמולנית שבי מרימה ראשה).

בדיוק הייתי אז בארץ אז קודם כל קניתי חטיפים, שלפחות יהיה אוכל שהגיע מישראל.

במבה, פסק זמן ומקופלת. וגם שרשרת דגלונים לתלייה בגן.

בנוסף הצלחתי לחשוב על שני מיני מזון ישראלי: סלט ירקות וקוטג', ועוגת גבינה וביסקוויטים, שראיתי רק בארץ עד כה והחלטתי ששלנו. כיוון ששאר האימהות הביאו עוגיות, פיצה וואפלים, היה ברור מי תצא האמא הפחות פופולרית אם אני אביא סלט ירקות. החלטתי ללכת על העוגה.

נשארה ההפעלה. הגננת שהתייעצתי איתה אמרה שאפשר להביא שירים בעברית ואולי ללמד איזה ריקוד ישראלי.

עכשיו, בכל זאת מדובר בפעוטות, זה לא גיל שאפשר ללמד ושאבתם מים או צדיק כתמר יפרח יפרח. אבל עלה בי רעיון סוף סוף.

וכך, היה זה יום שישי (כל אמא הגיעה ביום אחר) ואני התייצבתי בגן עם המזונות, הדגלים ודיסק שירים. וכך לימדתי את הילדים את הריקוד הבא, לצלילי השיר בעברית:

Hands up, on the head, on the shoulders, one two three

ובעקבות ההצלחה הגדולה (הילדים ממש התלהבו למחוא כפיים בסוף בכל פעם) לימדתי גם את הריקוד הבא:

cake cake cake, sit, stand up, sit, stand up

וכו.

נראיתי הכי מדריכה בקלאב מד, עומדת מול קבוצת ילדים וקוראת "hands up" תוך נפנוף מתלהב בכפות הידיים למעלה. כלומר מדריכה בקלאב מד מינוס בגד הים וחבורת הצעירים השזופים, פלוס סוודר עם כתמי חלב וחבורת פעוטות מנוזלים. נו, זה לא הזמן להיתפס לפרטים.

היה זה רק באוטו, בדרך לגן, כלומר ממש מאוחר מדי, כשהיכה בי הרעיון הכי נכון מה הייתי צריכה לעשות: זה יום שישי!! איזו מפגרת אני!! יכולתי לעשות להם קבלת שבת, עם לאפות חלות והכל!!! גומבוץ היה זוכה להיות אבא של שבת!!

אוף, טמטמת הפוסט-הריון הזו. אני חושבת על דברים בכזה דיליי. אז בשנה הבאה. אם אני אצליח לזכור.

הטמפרטורה הבוקר בבודפשט:

התחזית להמשך השבוע: יגיע עד 16-. מה זה פה, שבדיה?

ואכן, כולנו נפלנו חולים. כבר שנים שלא היה לי כזה אף סתום. אתם יודעים, מהסוג שאני מקנחת שעה את האף, ולא רק שלא יוצא כלום אז גם במהלך הקינוח נסתמו לי שתי האוזניים ואני מוכנה להישבע שיצא לי אוויר מהעין. והכי מבאס: איבדתי את חוש הטעם. שלושה ימים לא הרגשתי טעם של מזון. לא הייתי מודעת לעד כמה אכילה מקושרת למצב רוח טוב. היה שלב שבאמת, כל מה שרציתי היה לחוש טעם, שוקולד, פפריקה, לא משנה מה, רק להרגיש.

כשאוכלים בלי להרגיש שום טעם מרגישים שזה ממש בזבוז קלורי. זה בדיוק הזמן לאכול משהו ממש בריא שאתם ממש שונאים וביום יום לא תגעו בו. וכך, בכל פעם שבזבזתי אוכל טוב על עצמי, חשבתי: "אחח, אם רק היה לי בבית כוסמת".

מובן שזה היה בדיוק בסופ"ש, שבו אנחנו דווקא משתדלים להשקיע באוכל. האופנוען יצא בבוקר אל שוק האיכרים, ושב עם שני סלים מלאים. "הזקנה שמכרה לי את אלה", הצביע על שקית עגבניות אדומות אדומות, "הבטיחה לי שהיא קטפה אותן הבוקר בגינה שלה. הן בטח מתפקעות מטעם". והמשיך והוציא צנוניות לבנות טריות (אין לי מושג מה זה בדיוק, ולטעום לא ממש עזר לי בשבת הזו), והוציא לחם טרי מהמאפייה, וגבינות עזים, וגם איזה קרואסון כדי שלא נרגיש שיש רק אוכל של רוסיה, וכו וכו. וכולנו התיישבנו בכיף ליד השולחן, וכולם אכלו, ולא הרגשתי כלום, כלום, מהטעם של מה שאכלתי.

כוסמת.

ירקות טריים. הם כנראה היו מאוד טעימים                                     (צילום: האופנוען)

בערב אמא של האופנוען העניקה לנו סיר מרק בשר הונגרי ריחני. או כנראה ריחני, אין לי מושג. האופנוען ישב והתענג ("ממ, זה הולך מצוין עם אגוז מוסקט"..) ואילו אני ישבתי וקינחתי את האף במשך שלושים שניות על כל ביס שלקחתי, בניסיון שווא לחוש משהו. כלום. רק מבטיו המגנים של האופנוען, שאמרו שאני מוציאה לו את התיאבון עם הצפירות האלה מעל השולחן.

כוסמת.

ועדכון סרוגים - ***זהירות, ספויילרים לפרק האחרון כאן וגם בתגובות***

היה פרק מעולה, הרגשתי כאילו אני בדייט קסום בעצמי. וגם - איזה כיף, צדקתי או לא צדקתי? נתי ורעות לנצח, שתי נשיקות במצח.

לייזי, אם אתה רוצה לכתוב עוד עונה וזקוק לעזרה, אני כאן.