עדי בעולם

די זוועה לטוס כשחולים. האוזניים שסתומות גם ככה נסתמות עוד יותר אם המטוס משנה את הגובה שלו במטר בודד, השימוש הבלתי פוסק בטישו כי ברור שמשהו במטוס מעורר איזו אלרגיה לא ברורה, הניסיון לצפות בסרט במסך בגודל 14 אינץ' שתלוי שמונה שורות לפניך, האוכל עוד יותר מזעזע (הדיילת טענה שקיבלתי ביף סטרוגונוף עם אטריות. אה, הצהוב זה אטריות? טוב לדעת), ומדידת חום מושכת אלייך מבטים של עשרות נוסעים מודאגים, שבטוחים שהם נתקעו בחלל סגור עם בחורה שנושאת איזה חיידק האבולה בלתי מוכר.

גם הושיבו אותנו בשורה בין שתי שורות עם ילדים (שכחנו לבקש הכי רחוק מילדים שאפשר). הילד שלפנינו התפרע עם הצעצועים שלו בלי חשבון. בהתחלה הוא הפיל למושב שלנו איזה חזיר פלסטיק. כשהראש של הילד צץ מעל המושב לחפש את החזיר שלו, הבנזוג ואני התנהגנו כאילו לא הבחנו בשום צעצוע נופל. "חזיר? לא ראינו. אולי הוא הלך לכיוון אחר". שנייה אחרי הילד הפיל עלינו חתיכת מטוס מלגו. "מצוין", אמר הבנזוג בקול, "תראי מה קיבלנו, מטוס מלגו. בדיוק מה שרציתי". הילד תקע בנו מבט תוהה, ואנחנו החזרנו לו אותו מבט. כשהוא קלט שאנחנו לא מחזירים שבויים עד שיש שקט בגבול, הוא הפסיק לזרוק צעצועים. יפה, הוא לומד, וזה עלה לו רק בשני צעצועים. בסוף הטיסה החזרנו לאמא שלו את החזיר והמטוס, בטון מופתע של "תראי מה מצאנו פה, אולי זה שלכם?" היא הודתה לנו בחום. בבקשה אחותי, רק בפעם הבאה תשגיחי יותר טוב על הילד שלא יפריע לנוסעים מאחורה.

לפחות זה כבר מאחוריי. שמתם לב כמה גדול שדה התעופה החדש? לקח לנו איזה רבע שעה להגיע למזוודות. אין רחמנות על בחורה חולה? ועוד בארבע בבוקר. נהג המונית חשב כנראה שאנחנו תיירים, וניסה לגבות מאיתנו מאה עשרים שקל על נסיעה לתל אביב, עלק (מספר הכובע אצלי אגב, אני עוד שוקלת תלונה). וזהו. בשש בבוקר נחתתי במיטה, וקמתי כמה שעות אחר כך ליום של זומביות מוחלטת. לא דיברתי עוד עם אף אחד. רק הערב קיבלתי את הסלולרי שלי שגר אצל ההורים שלי עד עכשיו, ומחר אני אפרוץ בסבב שיחות לחברים, להודיע שאני כאן. איזה כיף להיות בארץ, איזה כיף שיש שמש.