עדי בעולם

טוב, מאז הפוסט האחרון חלפו הרבה ימים ובהם מעט מאוד שעות שינה. אני עוד חייבת לכם פוסט חתונה, ובינתיים דברים שהייתי רוצה לכתוב עליהם צצים, אלא שבמוחי, השרוי בדמדומי עייפות, דברים צצים ונעלמים באותה מהירות, ודברים לא מבשילים לידי פוסטים. עימכם הסליחה.

על כל פנים, התלבטתי בין לסיים עכשיו את הדיווח על הביקור בישראל או לכתוב על דברים טריים לפני שאני לא זוכרת גם אותם, אבל החלטתי ללכת על הביקור בישראל לפני שאשכח לגמרי. זה לא יהיה ארוך, במילא אני כבר לא זוכרת חצי.

אז היינו בעפולה, קצת לפני היציאה לחתונה, כשבנות דודי מור ושירי הגיעו עם התאומים של מור, שהם טיפה גדולים מגומבוץ. גם הן נתקעו בפקק, והגיעו די מרוטות. שירי מילמלה משהו על זה שאחד התאומים חפר לה כל הדרך ונעלמה בכיוון המרפסת, בדרך למה שהיא חשבה שיהיה הפסקת סיגריה שקטה.

אפס, שירי לא הכירה עד אותו רגע את הגומבוץ. וגומבוץ, שבד"כ ביישן ליד אנשים לא מוכרים, הוכה בסנוורים ממנה. ובלי להסס הוא הלך אחריה למרפסת, התיישב - והתחיל לחפור. "הנה כיסא לבן! לא כחול, לבן! לא שניים, אחד!" וכו.

אני חשבתי שסבבה לי כי עוד הייתי צריכה להתלבש לחתונה אז מזל שגומבוץ מעסיק את עצמו, אבל אחרי רבע שעה חזרתי וגיליתי שגומבוץ עדיין במרפסת עם שירי. וכשפתחתי את הדלת למרפסת עוד שמעתי את גומבוץ ("הנה חתול אפור! לא לבן, אפור! לא אחד, שניים!") ושירי נשאה אליי עיניים שאמרו "הבן שלך הופיע אאוט אוף דה בלו בחיים שלי והוא חופר לי בשכל לא פחות מהאחיינים מדרגה ראשונה שכבר יש לי". לקחתי את גומבוץ משם לאפשר לשירי קצת לנשום אוויר סיגריה שקט.

לפני שיצאנו ביקשנו הסברים לדרך. אני קיבלתי הסבר מרוחלה שכלל כל מיני שמות של צמתים שלא שמעתי עליהם והדבר היחיד שנרשם בזכרוני המרוט מכל ההסבר הייתה ההערה "העיקר שלא תיכנסו לטבריה כי בשעה כזו ביום שישי הכל יהיה פקוק ותיתקעו שם שעה". האופנוען קיבל הסבר מבעלה של רוחלה, ולקינוח גיבינו את ההסברים בהסבר קצר מבת דודי מור.

למותר לציין ששנינו שכחנו את רוב ההסברים חמש דקות אחרי שיצאנו לדרך ואי שם אחרי צומת גולני התחיל הוויכוח אם אנחנו אמורים להגיע לצומת עמיעד או שהיינו אמורים לקחת ימינה איפשהו. ואחרי זה כמעט נכנסנו למגדל, ואחרי זה התווכחנו כי אני ניסיתי להימנע מכל מה שהיה כתוב עליו שהוא לכיוון טבריה, ואילו האופנוען טען שזה הכיוון הנכון. ברור שהטלפון שלנו היה ללא בטרייה בשלב הזה.

לא משנה, הגענו בסוף, באיחור של איזה שעה אבל החופה עוד לא הייתה וזה מה שחשוב. פגשנו את בן דודי עודד, אמרנו מזל טוב, ופנינו לחופה. גומבוץ עבר אל הידיים של אמא שלי, דובוש זיפזפ בין אבא שלי לאחינו הקטן, האופנוען ואני ניסינו להתעלם מהעובדה שאנחנו לא לבושים כראוי לחתונה.

שני לקחים: אם אומרים לכם שהחתונה בקיבוץ זה לא בהכרח אומר שזה יהיה על הדשא ליד הרפת. גם בקיבוצים מתברר יכולים להיות גני אירועים אמיתיים. לקח שני: אם אומרים לכם שהחתונה על הכינרת זה לא בהכרח אומר שממש טובלים בכינרת ולכן לא היה צורך לסחוב תיק ענק עם בגדי ים ומגבות לכולם.

טוב, קול ששון וקול כלה, עודד התחתן. היה אוכל, ואז הגיעו הריקודים. בהתחלה היה הגומבוץ עסוק בריצה על הדשא עם התאומים של מור, אבל אז הוא גילה את אהבתו שנעלמה - שירי! הוא כמו שהוא הסביר - "סירי!". ואם שירי על רחבת הריקודים, גם גומבוץ על רחבת הריקודים. מתברר שהילד שלי אוהב לרקוד. כמו שאמרה לי שירי מאוחר יותר - "את זה הוא לא לקח מהצד שלנו". זה בטוח.

במשך כמעט שעה גומבוץ רקד, בשלב מסוים כבר נוצר מעגל סביבו, והאופנוען ואני היינו די בשוק. הוא הפסיק רק כשסירי הלכה לבר, והלך אחריה לבר, ואז היא חזרה לרקוד, והוא חזר גם.

לקראת חושך התארגנו כבר לנסיעה חזרה למרכז, ולשם שינוי כביש 6 לא היה חסום. שעתיים אחרי היינו חזרה במרכז. גומבוץ הוכנס לאמבטיה על ידי סבתא שלו, ונרדם בערך תוך שנייה במיטה. מעתה הילד יילקח לריקודים כל יום.

את היומיים שנותרו לנו בישראל העברנו אצל ההורים שלי בחגיגת ערב חג שבועות. למחרת עוד נסענו לחגית לארוחת צהריים, וזהו, נגמר הביקור. היה קצר, כאמור.

טוב, אני מקווה לכתוב את הפוסט הבא ממש בימים הקרובים. תזכורת לעצמי שלא אשכח ופרומו באותה הזדמנות: קן צרעות, שוק פשפשים, המבורגר.