עדי בעולם

יש לי הרבה דברים לכתוב עליהם אלא שהעניין הזה שאין גן מותיר אותי כמעט ללא זמן מחשב או זמן פנוי לעצמי. אז הנה מהר מהר, אני אנסה להשחיל כאן עוד פוסט.

למרות שאנחנו ברוסיה דווקא די סוער ומעניין כאן. לפני שבועיים למשל היה כאן פסטיבל סיגט, שזה חמישה ימים של מופעי רוק. הפעם האחרונה שהיינו בו הייתה לפני שלוש שנים, ואז כמובן הרגשנו צעירים ומגניבים. עמדנו מול רשימת הלהקות שעמדה להופיע בפסטיבל וממש התלבטנו לאיזה להקות ללכת מרוב שאהבנו את כולם. בסוף בחרנו בפלסיבו, מאניק סטריט פריצ'רס ופיית' נו מור.

ואילו השנה עמדנו האופנוען ואני מול הרשימה, ולא היה לנו מושג. ואין הכוונה שלא היה לנו מושג איזה מהן לבחור, אלא לא היה לנו מושג מי זה הלהקות האלה. מתברר ששלוש שנים הכוללות שני תינוקות מספיקות בשביל להפוך אתכם מסופר מגניבים (בעיני עצמכם כנראה) לזקנים לא מעודכנים.

בסוף החלטנו ללכת על הלהקה שאנחנו מכירים, פלסיבו, שהגיעה שוב להופיע.

הייתי שמחה לומר שלפחות יצאנו והיינו מגניבים, אבל באמת שקיבלנו תזכורת לזה שאנחנו לא כל כך צעירים בפסטיבל. קודם כל, בסיגט של פעם האופנוען היה הולך בחזה מתוח, בקסבה בחצי היום כשהשוק פתוח, וכולם אמרו איזה קנון עובר בסימטאות ועשו שלום מכל חלון, ברצינות, פעם הוא הלך שם וכל החברים שלו היו קופצים עליו, חצי שיכורים. אבל עכשיו עברנו את רוב הפסטיבל ורק אחרי הקונצרט מצאנו מכר ותיק שלו. השאר, הסביר האופנוען, לא מצאו בייביסיטר..

מילא, אז לא פגשנו את החברים שלו מפעם. אבל כן פגשנו חברים שלנו מעכשיו. כן, פגשנו את האמא הבלגית מהגן ובעלה. כולנו היינו עם בירות ביד ולכן לשנייה באמת זה הרגיש כאילו אנחנו צעירים וחופשיים, ואז עברנו מייד לדבר על איך הולכת הגמילה מהחיתולים של הבן שלהם. דקת המגניבות חלפה.

ההופעה עצמה אגב, הייתה מעולה!

לאחריה יצאנו האופנוען ואני לטייל ברחבי האי ("סיגט" בהונגרית זה פשוט "אי", והפסטיבל נקרא כך כי הוא מתקיים על אי על הדנובה), והתיישבנו לאכול. חלקנו שולחן עם חבורת בנות הולנדיות. מהר מאוד התחלנו לשוחח (מתה על פסטיבל באירופה, בתוך דקה מכירים מאה אנשים ממדינות אחרות), ובסוף, אני לא יודעת למה עשיתי את זה לעצמי, שאלתי בנות כמה הן. הצעירה שבהן הייתה בת 18, שזה, ברר, מחצית מגילי. טוב, נו, מחצית מגילי עם שארית אחת. ררר.

חתכנו משם לאכול במקום אחר. חלקנו שולחן הפעם עם שני בנים, שהתברר שגם הם מהולנד (והם סיפרו לנו שהכי הרבה כרטיסים לסיגט נרכשו בהולנד, ולכן זה לא רק נדמה לנו, באמת כולם מסביבנו מדברים הולנדית). הפעם הייתי חכמה מספיק בשביל לא לשאול בני כמה הם, אבל גילינו איכשהו שהם בני 22. האופנוען נאנח בצער, חיפש את המקל שלו, אני הרכבתי את מכשיר השמיעה, ויצאנו הביתה בקלנועית.

ואילו אתמול היה כאן היום הלאומי של הונגריה, כלומר יום העצמאות בגירסה של מדינות שלא עברו שש מלחמות על קיומן בפחות משישים משנה.

דבר ראשון התקיים על הדנובה מופע אווירי. שזה, בדיוק כמו שאפשר לראות כל יום עצמאות על חוף בוגרשוב רק במקום "מבנה של הרקולסים בצורת המספר 62 ואחריהם שני יסעורים המסמנים את הנשיא וראש הממשלה" מבנה של פייפרים עם הסברים בהונגרית, כך שאין לי מושג מה סימל מה.

אניווי, מטוסים רץ חזק אצלנו בבית, אז היה ברור שלמרות שילדים ואירועים צפופים זה לא כל כך להיט אנחנו בכל זאת הולכים. ובאמת, הגענו למרכז העיר, נדחקנו בין אלפי אנשים בחום, מצאנו מקום טוב לצפות בו על המים, ואז בדיוק עבר מטוס.

גומבוץ: וואו!

אני: יופי חמודי! ראית מטוס?

גומבוץ: לא, אוטו משטרה! (מצביע על המדרכה מאחורינו)

כן, היה שווה את כל המאמץ.

אבל ככל שהמשיך המופע הגומבוץ דווקא התלהב מאוד.

(צילומים: האופנוען)

גומבוץ אחד צופה במופע.

מובן שברגע שנגמר הגומבוץ מייד התרגז ודרש שנביא לו עוד מטוסים. בטח, כבר אנחנו מדברים איתם.

אחרי המופע הלכנו ליריד אוכל שנקרא פסטיבל טעמי הונגריה.

טעמי הונגריה. כנראה שזה עוגות. גם האופנוען לא ממש זיהה את האוכל הזה.

הסתובבנו ביריד, השמש קפחה עלינו (ברור שהיו פה שבועיים מעוננים כדבעי ואז ביום של האירועים הטמפרטורה קפצה ל-30 מעלות), פגשנו את האמא הבלגית, בעלה והבן שלהם, וגומבוץ והוא מייד פצחו במקהלה של דיבורים נרגשים. קנינו להם חטיפים:

חטיפים, גירסת הונגריה.

נתקלנו באטרקציה הגדולה ביותר ביריד:

הידעתם? משאיות כיבוי הן אפילו יותר שוות ממטוסים בימים אלו.

רגע לפני שחתכנו הביתה עוד קניתי ארוחת צהריים לקחת הביתה.

כרוב כבוש עם נקניקיות, תבשיל קדירה עוף ופטריות (בפפריקה, כאילו דה), תפוחי אדמה חצי מבושלים חצי בגריל, ופרלמנט הונגרי אחד. תארוז לי לקחת.

יצא שכולנו שתינו בירה במקום מים (כולנו נזקקנו לעידוד אחרי שעות של ריצה אחרי פעוטות בשמש הזו) ומתברר, הפתעה, שאם אתם מתייבשים בשמש כמה שעות, אלכוהול הוא לא הנוזל הראשון המומלץ. הילדים לפחות שתו מים, אז הם לא היו בסכנה, אבל אני, בעודי מגיעה בקושי לאוטו וכבר רואה עיגולים שחורים, חוויתי דז'ה וו מפתיע לקורס קצינות, עת אחת הבנות, שקיבלה מטלת א.ניווט, מטלה שכוללת אחריות לכך שהבנות המשתתפות בניווט יעצרו לשתות אחת לכמה זמן ולא יתייבשו, התייבשה בעצמה והתעלפה מייד איך שנגמר הניווט. וזה היה מאוד מעצבן שהיא קיבלה ציון טוב כי היא הייתה חביבת המד"חית! רגע, איפה הייתי? אה כן, אז הגעתי לאוטו חצי מעולפת וזקוקה למים. אבל לא התייבשתי לגמרי ולכן מגיע לי ציון טוב על המטלה!

זהו. נשארה לי רק מטלת הלהגיע לאחד בספטמבר שפויה. בטח, בקלות..