עדי בעולם

פעם, כשהייתי צריכה לבחור מלון לנופש, היה לי קריטריון מאוד ברור: אם רק הופיעו באתר שלו המילים "ידידותי למשפחות" או "אטרקציות לילדים", הוא מייד נפסל. לא היה דבר כמו רעש של ילדים להרוס לי את הבוקר.

היום, הקריטריונים אפעס קצת השתנו. למעשה, בימים אלה, אין דבר כמו לראות זוג ללא ילדים, שיושב בניחותא בארוחת הבוקר, אוכל ביחד באותו הזמן, ועור פניו קורן כמו שאפשר רק אחרי לילה שלם של שינה, או חמור מזה, אחרי לילה בלי שינה אבל בגלל סקס, בשביל להרוס לי את הבוקר. ררר!

כך שכשבאנו לבחור את מקום החופשה הקצרה שלקחנו הקיץ, החלטנו ללכת על מלון ילדים*.

נדמה לי שאין בארץ דברים מהסוג הזה. זה מלון שמיועד רק להורים לילדים קטנים. הכל שם מאוד מאוד מאוד ידידותי לתינוקות ופעוטות. החדרים גדולים ויש מקום למיטות תינוק. בחדר האוכל יש כיסאות תינוק, בוסטרים, צעצועים על השולחן, פינת משחק באמצע חדר האוכל, סינרים, סכו"ם קטן לילדים, אפילו פינה כזו:

"אל תטרחי להביא אוכל לתינוק", אמרה לי האישה במוקד ההזמנות, "אנחנו מספקים לכם הכל". ואכן, הייתה גם פינת פורמולה, והייתה גם פינה שלמה של צנצנות אוכל לתינוקות בכל הגילאים.

הכי חשוב: את לא האישה היחידה בחדר האוכל שעיניה טרוטות, רגליה ללא פדיקור כי טיפוח, תזכירו לי? ואת ובן זוגך לא הזוג היחיד שאוכלים בנפרד - פעם הוא שואב במהירות את האוכל שלו בעוד את ממלאת את הצלחת של הילדים, פעם את אוכלת ביד אחת ושותה ביד שנייה בעוד הוא מנסה לשכנע את הילד לשבת עוד קצת בשקט ליד השולחן. "תראי איזה יופי", אמר האופנוען בשביעות רצון, "גם בזוג לידינו הגבר אכל בעמידה מנסה להשגיח תוך כדי שהילדה שלו לא תיקח צעצוע מאחרים".

כן, זה מה שטוב במלונות כאלה. אתם אולי לא נחים, אבל אף אחד אחר לא נח גם כן. העייפות פחות מייאשת כשכולם עייפים. היה אפילו לילה אחד שהתעוררתי מבכי של תינוק בחדר סמוך, גיליתי שזה לא שלי, ונרדמתי שוב בחיוך. אל תאשימו אותי בביצ'יות, אני מפרגנת לה ומקווה ששעה מאוחר יותר, כשזה כן היה שלי, היא התעוררה וחזרה לישון עם חיוך של רווחה בעצמה.

יצאנו למלון, שממוקם באוסטריה, אחרי כמה ימי שרב בלתי נסבלים בהונגריה. ברור שברגע שיצאנו עם תיקים ובהם בגדי ים זיהה מרפי הזדמנות פז ומייד שינה את מזג האוויר.

מזל שזכרתי לארוז את קרם השיזוף!

לא נורא, הגשם סיפק לנו גם מראות יפים כמו זה:

כשהגענו למלון פקידת הקבלה מאוד שמחה לקבל את פנינו וציינה שקמיע המלון בדיוק הגיע ללובי אז הוא יברך אותנו לשלום. הסתובבנו וגילינו את זה:

הגומבוץ מייד הסתתר למראה הגרפולו** הזה.

"זה קייזמיר", אמרה פקידת הקבלה. "באפאלו המים שלנו".

באפאלו מים? ברצינות? זה החיה הכי ידידותית שמצאתם? באמא ש'כם, לא יכולתם לבחור איזה דולפין?

לא נורא, זה לא שבאנו לבלות זמן עם קייזמיר באפאלו המים. הייתה שם בריכה שווה:

והיה ספא ובריכות חמות, והיו אופניים עם מסלולים ביער, והיו סוסי פוני, והיו כמה מגרשי משחקים, וכמה חדרי משחקים, וטרמפולינות.

האופנוען עושה שמיניות באוויר כדי לשעשע את הילדים. ליטרלי.

והיו גם שירותי בייביסיטר. לא התכוונו לנצל אותם. כשהזמנתי את החדר אמרו לי ששירותי הבייביסיטר הם מתשע בבוקר עד תשע בערב. היה לי ברור שלא נשתמש אז לא ממש התייחסתי.

אבל כשהגענו החלטנו ללכת לראות מה זה, ואם הילדים יתחברו לקונספט אז ניתן להם להישאר שם. נכנסנו לחדר של הבייביסיטר וגילינו חדר משחקים גדול, ארבע סטודנטיות חביבות עם שישה תינוקות ופעוטות. גומבוץ גילה ארגז מכוניות בפינה ונעלם בכיוונו. דובוש גילה משהו שניתן להרוס בפינה אחרת ונעלם בכיוונו. נשארנו עומדים ותוהים. "צאו, לכו תהנו", גירשה אותנו הבייביסיטר, שכנראה זיהתה על פנינו את ארשת ה"שנתיים ומשהו שלא היה לנו זמן רק שנינו באור יום, ועכשיו אנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו". קבענו איתה שנחזור בתוך שעתיים, השארנו טלפון וביקשנו שתתקשר על כל שטות, ויצאנו.

יצאנו, ואשכרה לא ידענו מה לעשות. מי תיכנן שעתיים בלי ילדים? זמן איכות לשנינו לא היה בתוכנית. בסוף החלטנו ללכת לבריכה, שיהיה מגניב לשחות בלי להחזיק מישהו. אחרי שעה וחצי נשברנו ודהרנו בחזרה לחדר של הבייביסיטר. מצאנו את שני הילדים משחקים מרוצים. היה מוזר.

על כל פנים, בגלל שפתאום נהייתה אפשרות לבלות לבדנו, החלטנו להיות חכמים יותר ולתכנן. החלטנו להשאיר את הילדים בחדר הבייביסיטר למחרת בבוקר ולחתוך לספא, להנות קצת ממסאז'ים.

למחרת בבוקר נכנסנו לחדר הבייביסיטר כשאנחנו כבר לבושים בחלוקים וכל פנינו אומרות "בתוך רבע שעה אנחנו כבר מרוחים בשמנים ארומטיים". למותר לציין שאיך שנכנסנו שני הילדים נצמדו לנו לרגל ופרצו בבכי. כן, הייתה לי הרגשה שזה לא מציאותי כל העניין הזה עם הזמן הפנוי לשנינו. ביטלנו את הספא. שטויות, טרמפולינה זה גם כיף..

עשינו גם טיול מסביב לשטח המלון. מצאנו שטחים מגודרים עם חיות.

האופנוען התקרב כדי ללטף אותם. תיזהר, אמרתי, גדרות כאלה בדרך כלל מחושמלות.

"מה פתאום", ענה לי, "אנחנו באוסטריה, מדינה מסודרת. נראה לך שיהיה חשמל בגדר בלי שיהיה שלט אזהרה בולט? הנה, תראי איך אני נוגע בחבל הזה" - טזזזזזט

לראות את אהובך חוטף זרם אחרי שהתעלם מאזהרותייך - פרייסלס.

בדרך חזרה קצת התברברנו בדרך (חשבנו שיהיה מגניב לנסוע בדרכים כפריות במקום בכביש המהיר. התברר שהן מלאות בטרקטורים ממש איטיים, וגם ארוכות יותר, הדרך ארכה יום שלם, במקום שלוש שעות וחצי. רר). עצרנו באיזו עיר קטנה שאני - לעזאזל חוסר שעות השינה הזה - לא מצליחה לזכור את שמה. וספרום? משהו כזה (האופנוען מעדכן שזה ווספרם. וויהי, הייתי ממש קרובה!). העיר העתיקה שלה ממוקמת על צוק וממנו נוף אל האופק.

ישבנו שם בבית קפה וגילינו את מה שכבר ידענו בעצם - שבהונגריה כל עיר מחוץ לבודפשט היא בעצם רוסיה, והאוכל המעפן שהוגש לנו לא היה משהו. בכל מקרה חתכנו משם אחרי שדובוש הצליח לפרק להם חלק מהמעקה של המרפסת והיה עדיף שנצא לפני שהוא מפרק איזה עמוד תומך.

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. לשנה הבאה עוד הפעם, רצוי ליותר זמן.

**גרפולו - נדמה לי שבעברית שמו טרופותי