עדי בעולם

ושוב חלף לו מלא זמן, שבמהלכו כל הזמן אמרתי לעצמי "זה לבלוג" על כל מיני דברים, ועכשיו אני יושבת מול המסך, סוף סוף, ולא זוכרת אפילו דבר אחד מזה. מהמם. אין שכל - אין דאגות, אבל גם לא פוסטים.

אז מה היה בינתיים? קודם כל חברתי חגית הייתה פה. והמסכנה שוב סחבה מזוודה מלאה בשבילי, וקצת תהתה איך זה ששלוש חברות שלי באות ביחד ואני עושה להן סיור בכל העיר, ואילו היא באה אליי בפעם השלישית כבר, ולא ראתה אפילו את בית הכנסת הגדול. תשובה: ילדים. היא הייתה פה עם הבת שלה, שבגיל של גומבוץ, וככה יצא שהיא ראתה הרבה משחקיות...

דברים שקורים רק עם ילדים: אתם צועדים לתומכם ברובע היהודי, מעודדים את הילדים להריח את הפרחים שמוצבים בכניסה לאיזו מסעדה, ואז הם מפילים את האגרטל. פאדיחה.

ואני זוכרת שהיה משהו מצחיק עם חגית, ואמרתי לה "זה לבלוג!", והיא אמרה "שלא תעזי!", והיא ממש לא הייתה צריכה לדאוג, האלצהיימר שלי עשה את העבודה שלה בשבילה - הייתי מעיזה, אבל אני פשוט לא זוכרת מה זה היה.

(אז חגית, אם בא לך להזכיר לי וכו).

ובינתיים סתיו. ניסיתי לצלם משהו מרשים. יצא קצת פחח.

אבל במקור זה ממש יפה, בניין אדום מכוסה בעלים אדומים.

לפני כמה ימים גילינו האופנוען ואני שבמוזיאון הצילום יש תערוכה של ויויאן מאייר. זו צלמת שאנחנו מאוד אוהבים (צילמה בניו יורק בשנות ה-50 וכל התמונות שלה נראות כמו מד מן, רק באמת. וגם הסיפור האישי שלה עם הפורטרטים העצמיים מעניינים), וגילינו שהתערוכה נסגרת באותו סופ"ש, אז החלטנו ללכת, על אף מחסור בבייביסיטר. ויש לי דבר אחד לומר לכם על ללכת לתערוכת צילום עם שני ילדים קטנים - ביג מיסטייק. huge.

כי הם היו זעפניים מהרגע שנכנסנו לאוטו, וכשהגענו למוזיאון גילינו שיש שם שתי קומות של מדרגות צרות, ואנחנו כמובן עם עגלה, וברור שאין גישה לעגלות, אז סחבנו את העגלה והכל למעלה. ואז דובוש קצת פיתח מצב רוח טוב יותר ושמח להסתובב שם, ואנחנו שמחנו לתת לו להסתובב שם כי זה מקום קטן ואין לו איך ללכת לאיבוד שם, ובינתיים לפחות אחד מאיתנו יוכל לראות תמונות בשקט, אלא שאחרי שהוא התרחק מטר מאיתנו, גומבוץ, שעדיין היה רטנוני, צרח בטון של גוועלד "איפה דובוש", ובעוד אני מראה לו באצבע תוהה שדובוש ממש פה לידינו, הוא לקח שוונג, זינק באוויר ושיטח את דובוש ההמום על הרצפה. נו, זה כבר גמר את מצב הרוח הטוב של דובוש.

מילא, אוששנו קצת את דובוש, שיחררנו אותו שוב להסתובב שם, וגומבוץ שוב פרץ בצווחות וקפץ עליו. ובאמת, אם היה שם סקאוט של ליגת הפוטבול האמריקאי הוא היה מחתים אותו כבר במקום לקו הגנה של איזו קבוצה, עם ה-tackle שהוא עשה לו.

טוב, נאלצנו להוציא את שני הילדים החוצה ולהתחיל לשחד אותם עם חטיף החירום שהבאתי שיהיו בשקט. לא אלאה אתכם בפרטים אבל נסכם את זה בזה שהחטיף נגמר ממש מהר יותר ממה שתיכננתי, זכיתי לראות רק חצי מהתערוכה ובכל פעם שהתרכזתי קצת בתמונה אחד הילדים הרגיש שאמא נהנית ממשהו אינטלקטואלי וצריך לעשות משהו לגבי זה לפני שהיא תיזכר איך היה פעם כשהיה לה זמן לתרבות, ואילו האופנוען הצליח לראות כמעט את כל התערוכה אבל הקדיש שלוש שניות לתמונה, כך שפיספס את רוב הפואנטה של התמונות.

הבטחנו לעצמנו שיום אחד וכו.

ואה כן, בקרוב כבר לא אוכל לטעון שיש לי אלצהיימר של צעירים, אלא סתם אלצהיימר.

זה מצחיק האבולוציה של הבלון. בזה הראשון שלי הייתי בת 31. אמרתי - "מגניב!". ב-34 אמרתי "סבבה!". השנה אמרתי - ג'יזס!!! לא יכול להיות!! זה לא אני!!

טוב, נהיה מאוחר בשביל קשישים בגילי. בפוסט הבא: על אירועי יום ההולדת. ובינתיים, תמונות ממישהו שמצלם סתיו יותר טוב ממני.

(צילומים: האופנוען)