בשנה שעברה אירגנתי בגן מסיבת חנוכה. זה מאוד לא היה צפוי, שאני אשתלב במשבצת האמא המתלהבת. לפחות לא היה צפוי בעיני עצמי, שכן בעיני רוחי הייתי מגניבה וצעירה, אבל כל כך הרבה דברים קרו מאז שבאמת הייתי צעירה ומגניבה שאני כבר לא מתפלאת שאני האמא המתלהבת, רק מנסה לשמר קצת מרוח המגניבות של פעם.
על כל פנים, גם השנה יש לגומבוץ בקבוצה שני ילדים יהודים, והשנה לשם שינוי הם לא בארון אלא ברור מי הילדים שחוגגים חנוכה. אלא שהגננות, ששמעו על מסיבת החנוכה השווה משנה שעברה, כלומר כבר יודעות שאני מתלהבת, קיצרו דרכים ופנו ישר אליי לקראת החנוכה המתקרב. האימהות היהודיות האחרות מייד נשמו לרווחה, האחת ניגשה אליי לומר לי רק שהיא מאוד שמחה שאני מארגנת את המסיבה ושאם אפשר היא רוצה לצרף למסיבה גם את האח מהקבוצה הבוגרת יותר כי שם אין לה אמא יהודייה שתארגן לה מסיבה, ואילו השנייה באה להציע עזרה, אבל מייד הוסיפה שהיא שמעה מהגננות שאני ממש מאורגנת ולכן בטח לא צריכה, אז שיהיה לי בהצלחה.
בסדר, אני באמת לא צריכה. הרי כל מה שצריך זו חברה אחת טובה שממש כמו בשנה שעברה, תגיע לפה בדיוק לפני החנוכה. כן כן, חגית הגיעה לכאן שבועיים לפני חנוכה, וכיוון שהיא אמא מנוסה הרבה יותר ממני, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה למלמל ששוב אני אחראית על מסיבת חנוכה והיא מייד אמרה "אל תדאגי, אני אביא לך דברים!"
החנוכייה, הנרות והסביבונים הגיעו לפה בשנה שעברה עם אמא שלי. אבל כל המסביב הגיע עם חגית: חומרי יצירה לגן - כתרים שמדביקים עליהם מסממני החנוכה, מדבקות חנוכה, מחרוזת סביבונים מנייר לקישוט הגן, ספוגים בצורת סמלי החג שעושים עם זה משהו ביצירה (כאמור, אני לא ממש מבינה ביצירה), סביבונים שזוהרים בחושך לקישוט קירות הגן ויצירת אפקט וואו במהלך המסיבה, סביבונים מתנה לילדי הגן פלוס מטבעות שוקולד בתוכם. נותר לי רק לומר וואו.
ואז לקחתי את זה לגננות וגם הן אמרו וואו. כי בכל זאת מדובר בהמון דברים. וכמו שאני מזדכה על החומרים ומשוכנעת ששיחקתי אותה אחת מהן אומרת לי: ואת כמובן תגיעי לגן ותספרי להם את הסיפור של חנוכה, כן?
אה, ברור...
נשאר לי רק להיזכר מה הוא בעצם הסיפור של חנוכה.
בקיצור, פניתי אל ידידי הוותיק גוגל, וגיליתי לתדהמתי שחנוכה זה לא מה שחשבתי. אני זכרתי, ולא ברור לי למה, יהודים שחיו במערה תחת סגר של היוונים, ולא היה להם אור ללמוד תורה (כן, אני יצירתית כשאני ממציאה לעצמי נרטיבים מתברר), ואז בנס הם מצאו את כד השמן הפלאי שאיפשר להם לעשות מצווה וללמוד תורה שמונה ימים.
אלא שגוגל סיפר לי שזה בכלל לא קרה, והסיפור האמיתי (שבטח קרה אחד לאחד), זה שהיה חסר שמן למנורה בבית המקדש, ואלוהים התבאס (אני אובייסלי משכתבת פה קצת את הסיפור, אבל אתם בטח מבינים למה אני מתכוונת) כי בלי המנורה הדולקת הוא לא נכנס לבית המקדש, ואז, בנס, נמצא הכד הפלאי שהחזיק את המנורה שמונה ימים, שזה - צירוף מקרים שכזה - בדיוק הזמן שלקח ליצר עוד שמן למנורה.
עכשיו, אני לא מותחת ביקורת על הסיפור, סה"כ סיפור לגיטימי, אבל איך לעזאזל אני אמורה לספר אותו לחבורת גויים בני שנתיים וחצי עד שלוש? לט'ס פייס איט, גם שלושת היהודים של הקבוצה לא ממש שוחים בחומר בקטע של בית המקדש.
אז חיברתי גירסה ידידותית לפעוטות, בלי אלוהים (אין דת בגן), בלי לאומים (תמיד יש סיכוי שיהיה ילד יווני בקהל), בלי מנורה (כי באמא שכ'ם, אני בעצמי אין לי מושג איך מדליקים אור עם שמן במנורה), בלי כד (למה צריך כד אם אין מנורה) ובלי שום אזכור בעייתי אחר.
וכך הגעתי בבוקר המסיבה לגן. גומבוץ כל כך שמח שאני איתו בגן שהתעקש לשבת עליי בזמן שאני מספרת את הסיפור.
היה הייתה, סיפרתי לילדים, משפחה של מכבים. אמא מכבי, אבא מכבי, ילדה מכבי, ילד מכבי, תינוק מכבי וכלב מכבי.
הילדים הקשיבו בפה פעור. כולם, כלומר, חוץ מגומבוץ, שמבחינתו לשבת עליי פטר אותו ממש להקשיב לי, והוא היה עסוק בעיקר בלשלוח מבטים מאיימים לילדים שאף אחד לא יחשוב אפילו לשבת עליי גם. המשכתי בסיפור:
ויום אחד נגמר להם האור ואף מנורה לא פעלה, ובלית ברירה אמא מכבי חיפשה בכל הבית נר, רצוי ממש גדול שייתן אור להרבה זמן.
כאן עשיתי הפסקה בסיפור ועברנו לדיון כמה גדול הנר צריך להיות. הילדים הפנימו לבסוף שמדובר בנר ממש גדול (פותחים ידיים לרווחה ומראים כמה גדול).
ואז, הודעתי להם, היא מצאה נר. אבל האם הוא היה גדול? לא!!
וכאן שלפתי בדל נר קטנטן שחילצתי מתוך החנוכיה שלנו בבית ערב קודם. הילדים כולם הסכימו איתי שמדובר בנר קטן ומאכזב. כולם, חוץ מגומבוץ, שבמקום להבחין שמדובר ברגע השיא של הסיפור, הבחין במקום זה בספר של תומאס הקטר בקצה של הכיתה, קם, הביא אותו, ועכשיו, בעודי מדברת, דרש שאני אקרא לו אותו. מהמם, היה שווה את ההשקעה של לבוא ולספר לילדים של אחרים את סיפור החנוכה. לא נורא, המשכתי בסיפור:
אבל! הפתעתי אותם, מהנר הזה היה אור לשמונה ימים! וזה הנס של חנוכה!
על הפרצוף של הגננות הסתמנה הפתעה קלה מהסיפור, אבל הילדים הבינו וזה מה שהיה חשוב. בדל הנר הקטנטן, שבימים כתיקונים היה מוצא את סופו בפח האשפה, הועבר בידיים סקרניות בין כל הילדים שרצו לגעת גם ב"נר הקסם". הרגשתי שזה לא הזמן להסביר להם מה פירוש "אביזרים לצורך הדגמה בלבד".
עברנו להדלקת נרות של חנוכה
ומייד אחרי זה ליצירה:
הילדים מדביקים סמלי חנוכה על הכתרים של עצמם.
הכתר שהגומבוץ עשה. כן, אבא שלו בטח ישמח לגלות שהוא בחר את כל הגוונים הוורודים ואת כל המדבקות עם הנוצצים שהיו בסמלים!
אחרי זה עוד עשינו פינת סביבונים שבה כל ילד ניסה את יכולתו בסיבוב סביבונים, ולקינוח הילדים קיבלו ארוחת צהריים ובה לביבות. שאותן עשיתי במו ידיי מהקופסה שחגית הביאה במו ידיה. כן איריס, מאבקה!!! אני לא אגרד תפוחי אדמה לעשרים איש כשאני אפילו לא ישנה לילה שלם!!
בשלב הזה חתכתי הביתה, לאכזבתו של גומבוץ, שמבחינתו הבוקר הזה סימן תחילת עידן חדש שבו גם אני הולכת לגן, אבל בסוף היום הילדים קיבלו כל אחד סביבון גדול עם מטבעות שוקולד. וכן, היו כמה הורים שבסוף היום שאלו אותי מה זה הדבר הזה. סביבון זה לא כזה טריוויאלי מתברר.
וזהו. חנוכה עבר. בפוסט הבא נדבר בין היתר על כריסמס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
