עדי בעולם

כידוע, דצמבר הוא חודש החגים. אז אחרי שכולם מעמידים פנים שהם חוגגים את החגים של כולם ומתעניינים קצת בחנוכה היהודי, בדיוואלי ההודי ובקוואנזה האפריקאי, כולם מרגישים טוב עם עצמם לעבור אל החג שכולם ציפו לו: כריסמס.

אין לי מה לומר. הם יודעים לחגוג, הגויים האלה. זה חג שרק הבילד אפ שעושים לו מעורר בכם חשק לקפוץ למיסה. אתם מסתובבים בחנויות והכל סביבכם קישוטים מהממים ורעיונות מקסימים למתנות ומה זה בא לכם לארגן עץ ולחגוג יום הולדת לילד היהודי ההוא מנצרת שנולד בבית לחם ושיחק אותה עם הקריירה.

אפילו ברוסיה יפה, כל החנויות מלאות בקישוטים ובעצים:

וגם הקניונים:

אתם הולכים למסעדה ותוקעים לכם על השולחן בלי קשר כמה קישוטים לכריסמס:

מייד אתם מרגישים שנעים וחמים לכם ובא לכם לחגוג כריסמס.

איך זה בעצם שלנו אין חג כזה? כי ניסיתי לחשוב אם גם לנו יש חג שבמשך שבועות מתכוננים ומתרגשים לקראתו, כמו שפה עם פסטיבל קישוט הבית וקניית המתנות, וגם מנהג הקלנדר - לוח עם 24 חלונות שנפתחים ומאחוריהם יש שוקולד, וככה כל ילד מחכה לחג וזוכה לקבל שוקולד בכל יום עד שכריסמס מגיע, ומנהג האדוונט - הדלקת נרות/מנורות שלושה שבועות לפני שהחג עצמו מגיע והשארתן על החלון, ואפיית האוכל הטעים והריחני והיין המתובל, וירידי הרחוב עם קישוטי החג והאוכל המיוחד, חודש שלם אתם מרגישים חג. והחג היחיד שלנו שהצלחתי לחשוב עליו שמתכוננים כל כך הרבה זה פסח. אבל ההתכוננות היא ניקיונות, ובינינו, שוקולד כל יום מול ספונג'ה, מה לוקח?

עברו עלינו כמה שבועות מאוד קרים, מינוס מספר נאה של מעלות, אבל זה לא מנע מאיתנו ללכת לאחד הדברים שאני הכי אוהבת, יריד כריסמס. בהתחלה הלכנו ביום לאחד שממוקם בדיוק מתחת לקתדרלה הגדולה של בודפשט:

(צילום: האופנוען)

ורק אחרי שהגענו קלטנו שבעצם צריך לבוא לשם בערב, או לפחות כשחשוך, כי הרי כל הפואנטה של המקומות האלה זה האורות. אז חזרנו שוב אחרי יומיים.

וגילינו שבאמת מאוד יפה שם בלילה. ושכל הרחובות מקושטים מאוד יפה.

(צילומים: האופנוען)

ירידי הכריסמס האלה בד"כ מציגים כולם את אותו הדבר, אבל אני מתה על זה אז אין בעיה. בד"כ יש דוכנים של מתוקים (עוגות, שוקולדים וכו) ודוכנים של מתנות פוטנציאליות (כלי חרסינה, סבונים וכו).

ויש גם את דוכני האוכל. עכשיו, אני, אולי שמתם לב, מהקרציות האלה של האוכל הבריא, שגם אם כבר מגישים לי סלט בורגול מלא עם עדשים מתעקשת לשאול אם טרחו גם להנביט את העדשים לפני. אז הנה וידוי קצת מפתיע: אני מתה על האוכל של ירידי כריסמס. כן, קדירות הבשר עם תפוחי האדמה שטוגנו בשומן, תבשילי הכרוב הכבוש עם הנקניקיות וה-כן, שוב-שומן, וכל התבשילים האלה עם הבשר והנו, שומן.

(צילומים: האופנוען)

ואז, אחרי שכבר גמרתי על הכולסטרול שלי עם האוכל הזה, מגיע זמן הקינוח. וכיוון שאנחנו ברוסיה, הלכנו על משהו שבטח אתם מכירים מבוגרשוב או דיזנגוף:

יאמי. ותאמינו לי, במינוס כמה מעלות, לקבל קיורטוש מעלה אדים - פרייסלס. עזבו אתכם מהטעם, סתם בשביל להחזיק אותו ולהפשיר את הידיים.

ודונ'ט גט מי סטארטד על היין המתובל.

פרט לאוכל ומתנות יש בד"כ גם דוכנים של כל מיני בעלי מקצועות עתיקים, ומייד אתם מרגישים בסימטאות אירופה בימי הביניים.

כלומר, אם הם לא היו לובשים פליס וסוודר תעשייתי וכו, ואם לא היה מטף מהסוג שבטח לא היה בימי הביניים.

והיה גם את עניין המתנות לשכנים. בשנה שעברה קיבלנו משכנינו הגרמנים בקבוק יין פושטי, ולכן השנה החלטנו ללמוד מהם והענקנו להם בקבוק יין, לא פושטי אבל גם לא משהו מיוחד. לא הופתענו על כן כשגילינו קצת אחר כך על סף דלתנו בקבוק יין ארוז יפה, אבל כן הופתענו כשהרמנו אותו וגילינו מתחתיו עוד שתי מתנות, אחת לכל ילד, ובכל אחת מהם מכונית צעצוע, ספר קטן וגם חבילת שוקולדים מפוארת. שיט, הם שוב יחשבו שהתקמצנו עליהם בגלל השואה. אין, בשנה הבאה אני אופה להם עוגה במיוחד...

(ובינתיים מתחמקת מלפגוש אותם במדרגות)

השכנים מהקומה למטה הזמינו אותנו לתה של כריסמס, עם הילדים. חצי שעה אל תוך התה, וגומבוץ חיסל להם את כל עוגיות הכריסמס (ניסיתי לעצור בעדו, אבל בכל פעם שאמרתי לו לא השכנה אמרה "למה, תני לו, בבקשה", אז החלטתי שאם היא רוצה להתערב, בבקשה), בעוד דובוש אכל רק אחת אבל השאיר את רובה מרוסקת, מעורבבת בריר ובעלת טקסטורה של מחית, מרוחה על ספת הקטיפה שלהם. בעודנו נסוגים לכיוון הדלת, האופנוען התנצל עמוקות ואני ניסיתי לתקן את הספה שלהם עם מפית, לא בהצלחה יתרה. "זה בסדר", אמר השכן בפנים שאמרו אחרת, "זה בטח ייצא עם שואב האבק". ממ, מקווה שיש להם שואב אבק ממש טוב.

שלג כבר אמרתי?

מרי כריסמס!