לא מזמן הייתי בפליידייט, ולאור זה שהיינו כמה אימהות וכמה תינוקות, החליטה המארחת להוציא את שתי הכלבות הנמרצות שלה לחצר, שיהיו שם במקום שירביצו לתינוקות בכשכושי זנב נמרצים. כי בואו נודה בזה - אם התינוקות אוחזים בעוגיה, ולאחת הכלבות מתחשק עוגיה, זה לא ממש כוחות. וגם חלק מהתינוקות בשלב של תחילת הליכה וכשכלבה גדולה נוגעת בהם בהתלהבות - הם נופלים. אז הן הובלו אחר כבוד אל החצר.
אלא שבעוד כלבה אחת ממש שמחה להיות בחוץ והשתובבה לה בשמחה בחצר, הכלבה השנייה ממש לא שמחה להיות מוגלית אל החצר מלאת השלג והקרח, והחליטה לא לתת לנו לשכוח לרגע שאנחנו נהנים בזמן שהיא יושבת בחושך לבד. אז במשך כל הפליידייט היא ישבה ככה:
הוציאה לכולנו את שמחת החיים. שמחנו ללכת משם רק כדי שהוא תוכל להיכנס פנימה.
אחרי השבוע הבינלאומי בגן הפעילו האימהות לחץ מתון על האמא היפנית לארגן כיתת סושי לאימהות. והיא הסכימה. וכך הגענו כמה אימהות בבוקר אחד אל הבית שלה, ללמוד איך עושים סושי.
בהתחלה זה באמת היה נראה כאילו נצא משם כשאנחנו יודעות להכין סושי:
כל אחת מהאימהות התבקשה לחתוך משהו לגפרורים. וכך נערמו להם במרכז השולחן מלפפון, אבוקדו, סלמון והחומר הזה שנקרא סרטנים אבל האמת שזה מן משהו שעושים במפעל עם קצת סרטנים.
אלא שלחתוך דברים לגפרורים כולם יכולים, השאלה הגדולה היא איך עושים את האורז. ולזה לא הייתה לאמא היפנית תשובה שממש עוזרת לנו:
היא אמרה "ברייס קוקר כמובן!". נשאר לנו רק לרכוש מכונה שתבשל את האורז בדיוק כמו שצריך לאורז. שאלנו אם אפשר לאדות את האורז באמצעים קצת פחות דורשים השקעה במכונה שתעמוד במטבח ונשתמש בה פעם ב, והיא ענתה: "לא". אצלם מתברר תמיד משתמשים בקוקר הזה. וואלה יופי.
טוב, החלטנו לא להתייאש, ושקענו מייד בשיחה על הגן, מה שגרם לנו לשכוח להסתכל מה עושה האמא היפנית. ככה פיספסנו את הדבר השני שתיכננו ללמוד בסדנה: איך עושים את האומלט הזה שהם תוקעים בסושי:
בתמונה: האומלט מצטרף לנבחרת.
זה מן אומלט דקיק דקיק שמגולגל באיזה מאה שכבות שכולן איכשהו דבוקות אחת לשנייה, ולקינוח יש לו טעם מתוק. האמא היפנית ניסתה להסביר איך היא עשתה אותו אבל ברור שלא הבנו. שאלנו לפחות למה האומלט מתוק, והיא הסבירה שכאילו דהה, היא הוסיפה לו סוכר ורוטב דגים. ברור, גם אני תמיד מוסיפה את זה לאומלטים שלי.
ונעבור לגלגול:
אחרי שאכלתי איזה מאה סושים, נזכרתי לעשות כמה לקחת הביתה.
שני הסושים הצנועים שעשיתי לאופנוען.
לא היה לי נעים לעשות יותר, שלא ייצא שאני חזירה. ואז הרמתי את הראש לגלות שנעים מת בבלגיה, כי שתי האימהות הבלגיות משני צידיי ישבו וגילגלו סושי הביתה כאילו אין מחר. רק האופנוען נאלץ להסתפק בשני סושי צנועים.
לקינוח שלפה האמא היפנית הפתעה:
מקרון תה ירוק. היה מעולה.
וזה לא קשור, אבל זה כה חמוד שהייתי חייבת לצלם: נעלי הבית של הבת שלה.
ועוד כמה תמונות. האופנוען שב מנסיעה קצרה להודו.
שלט בשדה התעופה: מיצאו מה לא קשור.
(צילום: האופנוען)
וגם: מי אמר שאופנוע זה לא רכב משפחתי.
(צילום: האופנוען)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
