כשהבנזוג ואני רק היכרנו, היינו יוצאים לדייטים במדינות שונות. ככה זה כשגרים בשתי יבשות. הדייט הרביעי היה בפראג, ונמשך שבוע. היה סוף נובמבר, היה קר, העיר היתה מלאה בדוכני מוצרים לכריסמס, יין גלוג חם נמכר בכל פינה, ופראג היתה, כרגיל, יפהפיה. מדי פעם, כשהקור התגבר עלינו, היינו נכנסים לחנויות הספרים. זה היה הגילוי המרעיש של הביקור שלנו שם: יש בפראג חנויות ספרים חמימות ונעימות שמציעות מגוון יפה של ספרים באנגלית, כולם בחצי המחיר מבישראל או בכל מקום אחר באירופה המערבית. בילינו הרבה שעות בחנויות הספרים האלה, כל אחד מאיתנו קונה לשני/ה את הספר ש"את פשוט חייבת לקרוא", או "אני רוצה לשמוע מה דעתך על הספר הזה", ומדי פעם, "די! גם אתה אהבת את הספר הזה? זה סימן!" (טוב, היינו ממש זוג צעיר ומתלהב אז).
מהנסיעה הזו חזרתי עם הרבה הרבה ספרים, שאת רובם הוא קנה לי. רק ספר אחד אני קניתי לעצמי. ביוגרפיה של ג'יין אוסטן. מאז עברו שלוש שנים (אללה איסתור, הזמן טס). ממש לפני הנסיעה לישראל, כשנשאר לי רק ספר אחד בעברית בערימת ה"לקרוא" ועשרה באנגלית, לקחתי אותו, החבר הכי ותיק בערימה. סיימתי אותו קצת לפני הנסיעה לישראל, כך שלא היה לי זמן לדווח, אבל עכשיו אני פה.
אז לפני שאני בכלל מתחילה, אני צריכה לציין שהיתה בעיה קלה עם הספר. לסופרת ולי היו ציפיות שונות ממנו. אני למשל בסה"כ רציתי לקבל רכילות זולה: האם ליזי בנט היא בעצם ג'יין אוסטן? ומה עם אלינור דאשווד? האם ג'יין התחתנה עם אביר חלומותיה או שנאלצה להיכנע לגורל האומלל שכל גיבורותיה נמלטות ממנו? והכי חשוב: האם באמת היה מיסטר דארסי?
למרבה הצער, הסופרת, קרול שילדס, שעד למותה כיהנה כפרופסור לספרות, ראתה את הספר שלה כמחקר על הספרות במאה השמונה עשרה, כשג'יין אוסטן במרכזו. כיוון שכך, בין פיסת מידע מעניינת על ג'יין לאחרת, נאלצתי גם לקרוא על זרמים בספרות בשלוש המאות האחרונות, שבאמת לא עניינו אותי יותר מדיי. להשלמת האפקט של מחקר רציני, שיבצה הסופרת מגוון מילים מסובכות באנגלית, רצוי כאלה מהתקופה שג'יין עוד חיה בה, וסיבכה את משפטיה עד מאוד. ובאמת שזה לא רק האנגלית הלבנטינית שלי: מדי פעם, כשלא היה לי כוח לפתוח את המילון שוב תוך שתי דקות, שאלתי את הבנזוג, שהוא כידוע גאון באמריקאית, לפירושה של מילה זו או אחרת, והוא משך בכתפיו סטייל "את בחרת לקרוא את השיעמום הזה, תעזבי אותי מהשפה המסובכת שלו".
אבל בסוף הצלחתי לדוג מהספר את הפרטים המעניינים. אז ככה: ג'יין היתה בתו של כומר כפרי, ג'נטלמן - אך ללא כסף. בדיוק כמו רוב גיבורות הספרים שלה. היו לה שישה אחים ואחות אחת. אחד האחים, ג'ורג', סבל כנראה מפיגור, והועבר למקום אחר בהיותו תינוק. אין עליו שום פרטים חוץ מזה. שאר האחים עשו חיל: שניים הצטרפו לצי המלכותי והפכו לאדמירלים, אחד, אדוארד אוסטן, אומץ בידי קרובים עשירים והפך לבעל אחוזה עשיר. אח אחר הפך לכומר כמו אבא שלו, והאח הנוסף ניסה כוחו בכתיבה ללא הצלחה, עד שהפך גם הוא לכומר. אחותה של ג'יין, קסנדרה, היתה החברה הקרובה ביותר אליה כל חייה. רוב חייהן הן חלקו חדר, ובתקופות שנאלצו להיפרד הן כתבו מכתבים ארוכים ומפורטים אחת לשנייה. כן כן, ממש כמו ליזי וג'יין, או כמו אלינור ומריאן. מוטיב האחיות שהן חברות טובות הוא אכן אוטוביוגרפי.
אבל ההפי אנד הוא לא אוטוביוגרפי. שתי האחיות, בהיותן עניות, לא הצליחו להתחתן. קסנדרה דווקא היתה מאורסת, לבחור עני, אבל הוא נסע להודו להרוויח כסף לפני החתונה, ונהרג שם. שתי האחיות נותרו בתולות זקנות עם הוריהן. כשהאבא מת, הן, כנהוג בתקופה ההיא, איבדו את מקור הכנסתן וביתן, ונאלצו לעבור בין בתים קטנים, עד שאדוארד, האח העשיר, נזכר בקיומן והעניק להן בית קטן אך נוח, קרוב אליו אך לא קרוב מדיי. אם זה מצלצל מוכר יש סיבה טובה לזה: ב"על תבונה ורגישות" נאלצות האחיות דאשווד ואמן לעבור מהאחוזה שגרו בה אל בית קטן, ואחיהן למחצה העשיר לא ממש תומך בהן.
חייהן של שתי האחיות לבית אוסטן כשתי רווקות מבוגרות לא היו נעימים כלל וכלל. ראשית, הן חיו בצמצום. שנית, אמן קיבלה חדר שינה משלה, ידידת משפחה מבוגרת קיבלה את חדר השינה השני, ואילו שתיהן נאלצו לחלוק חדר קטן. שלישית, רווקה במשפחה בתקופה ההיא נחשבה לחסרת חיים משלה, וככאלו הוזעקו ג'יין וקסנדרה לבתי אחיהן לעתים תכופות לשמור שם על הילדים. לקראת כל לידה צפויה (והאחים לבית אוסטן הולידו הרבה ילדים) נקראה אחת מהן לשמש כאומנת לילדים עד אחרי הלידה. כך יצא שכל אחת מהן בילתה שבועות ארוכים בבתים של אחרים, ובנפרד מאחותה התומכת. אורחת בניגוד לרצונה, ועוד עם חובות של טיפול במשק הבית.
ומה עם מיסטר דארסי? או. כשג'יין היתה בת עשרים, הגיע אל הכפר שלה צעיר בשם טום לפרוי, בן למשפחה עשירה מאירלנד, שהיה בדרכו ללונדון, למצוא אישה ראויה ולפתוח בחיים נעימים של אציל בן התקופה ההיא. טום וג'יין הסתדרו מצוין. מהר מאוד הם גילו ששניהם אהבו את אותם ספרים, הם הצחיקו אחד את השנייה, והם היו, כנראה, מאוהבים. השמועה על הצעירה הענייה שהתאהבה ביורש המבטיח שלהם הגיעה אל משפחת לפרוי באירלנד, ואלו העבירו לקרוביהם בכפר, שם התארח טום הצעיר, הוראה חד משמעית: לשלוח את הצעיר ללונדון, באותו רגע, בלי לתת לו זמן להיפרד מג'יין אוסטן הצעירה או לעשות תוכניות חתונה, חס וחלילה. טום לפרוי יצא עוד באותו יום ללונדון. הוא וג'יין לא נפגשו שוב. זה היה שברון לב גדול לג'יין, שבעקבותיו היא הבינה את העתיד העגום המצפה לה, כצעירה ללא נכסים משלה. אם, אגב, גם זה מצלצל מוכר, השיגור המהיר ללונדון, זה לא מפתיע: זה בדיוק מה שקורה ב"על תבונה ורגישות", כשמשפחתו של אדוארד פרארס חוששת שהוא עומד להציע נישואים לאלינור, ומתעקשת שאדוארד ייצא בזה הרגע אל לונדון, בלי זמן להיפרד מאלינור.
אבל שברון הלב של ג'יין אוסטן לא נגמר בזה. משפחת לפרוי כנראה הבינה את הנזק שהם גרמו לג'יין הצעירה. כי זמן קצר אחרי זה הגיעה אל הכפר כומר צעיר ומשעמם, שככל הנראה נשלח על ידי משפחת לפרוי כדי להתחתן עם ג'יין. הספר מציג את זה כניסיון של משפחת לפרוי לפצות את ג'יין שבורת הלב, אבל אני חושבת שהם בטח עשו את זה כדי להבטיח שהיא תהיה נשואה ולא תטריד שוב את טום שלהם. כך או כך, ג'יין מצאה את הכומר הצעיר כמשעמם, טרחני ומגוחך. כן כן, בדיוק כמו מיסטר קולינס, הכומר שמציע נישואים לליזי בנט והיא מעיזה לדחות אותו.
אז ג'יין, שלא כמו ליזי, אלינור, אמה ושאר הגיבורות שלה, נשארה רווקה. היא נפטרה בשנות הארבעים שלה. היא כבר היתה סופרת מוכרת בשלב הזה, וזכתה לקצת כבוד ממשפחתה, ואז תקפו אותה הכאבים. המחלה שלה לא אובחנה אז, אבל התסמינים, כמו גם העובדה שדודתה ובת דודתה נפטרו ממחלה עם אותם התסמינים, מובילים את החוקרים להניח שהיא מתה מסרטן-השד. כמובן שלא היתה אז דרך לאבחן או לטפל בזה.
אז זהו. הספר עשה לי חשק לקרוא מחדש את כל הקלאסיקות של ג'יין אוסטן. אולי אני גם אעשה את זה (ישר אחרי שאני אסיים את תשעת הספרים בעברית ותשעת הספרים באנגלית שמחכים לי. זה כנראה ייקח קצת זמן).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
