עדי בעולם

בערב שבועות נאנחתי מול אימהות הגן ואמרתי שהיום החג עם האוכל הכי טעים אבל אם אני לא בארץ אני לא טורחת וכו. במפתיע, נאנחה יחד איתי האמא הגרמנייה ואמרה שגם היא קצת מצטערת שאוטוטו פנטקוסט והם בלי משפחה מורחבת אז הם לא יטרחו. "רגע", נדלקה נורה בראשי, "פנטקוסט הוא הלא חג שבועות הנוצרי. אם שתינו מתגעגעות לאותו חג בואי נעשה ארוחת חג ביחד".

וכך, מלאות ברוח קוסמופוליטית, החלטנו לערוך ארוחת ערב ביחד. אל שולחן החג הבאתי אני סלט פסטה ומוצרלה ועוגת גבינה ולימון, כי בכל זאת שבועות. אל שולחן החג הביאה האמא הגרמניה שורה של נקניקיות וסטייקים, כמו גם תפוחי אדמה. היה טעים, אני לא מתלוננת, אבל איך נאמר, קצת פחות ברוח שבועות היהודי 

אפשר כבר לתכנן בשנה הבאה פסח ופסחא ביחד. מהצד היהודי - מצה ומרור. מהצד הגרמני - לחם ופסטה...

להיות בהונגריה להרגיש ביפן:

בחגיגת יום ההולדת של שתי ילדות יפניות החליטו האימהות לחלק משהו יפני בסוף במקום שקית ההפתעה המקובלת (שניים-שלושה מיני ממתקים ארוזים, מחק צבעוני/אוטו/מיכל בועות) ונתנו במקום את מה שכנראה משמש ביפן פרסים של מסיבת יום הולדת:

מניפה (יש לבנים ויש לבנות) וצ'ופ סטיקס לילדים, עם ציורים. והכל כמובן עטוף וממותג בשלמות. אחח, יפן.

ו - ספר. בשבילה גיבורים עפים הוא ספרו של אמיר גוטפרוינד, שפעם עפתי בשביל ספרו שואה שלנו ואז לא עפתי בכלל מהעולם, קצת אחר כך, ואז כבר לא חשבתי לטרוח עם הגיבורים העפים. מזל, מזל שזה היה בספרייה של חברתי איריס שבאורח אקטיבי דחפה לי את זה ליד ואמרה - זה דווקא לא רע.

לא רק שזה לא רע, זה מעולה. באמת. כבר הרבה זמן לא נהניתי כל כך מספר. גוטפרוינד מתאר את ישראל משנות השישים ועד רצח רבין, מעיני ילד בן המעמד הבינוני, וזה תענוג. זה היה ממש להרגיש את ישראל של פעם. והכי חשוב - יש פה סיפור מעניין. מאוד מאוד מעניין. מהסוג שבאמת אתם לא מנחשים מה יקרה הלאה, ואתם מאוד מסתקרנים.

לגמרי מומלץ, על כל 667 עמודיו.

טוב, התכוונתי לחכות לעוד אייטם אבל בקצב הזה הפוסט הזה לא יתפרסם ביוני ועבר כבר הרבה זמן. אז סליחה על הפוסט הקצר יחסית, אבל אולי תשמחו לשמוע שכבר יש עוד פוסט בקנה.