עדי בעולם

עבר המון זמן מאז העדכון האחרון, ולא שאין לי מה לספר, אלא שיש לי בקנה שני פוסטים כיפים, על חופשה ועל פסטיבל סיגט, ולכי תפרסמי פוסטים כיפים כשהחדשות מישראל שוברות לך את הלב.

ועם זאת, הפסקת אש, זה הזמן לפבלש.

אז יצאנו לחופשה. ובדיוק כמו לפני שנתיים, שוב הקריטריונים שלנו לחופשה היו פשוטים מאוד: המלון צריך להיות מלא שעשועים לילדים, כדי שאנחנו נוכל לנוח. כן, חלפו הימים שבחרתי את מקום החופשה שלנו לפי תמהיל מדויק של מסעדות טובות/ברים מגניבים/קניות משובחות. לא לא, אני תנו לי עכשיו מיטה נוחה ותעייפו לי את הילדים. זה כל מה שצריך.

כבר כתבתי לפני שנתיים על הקונספט של מלון ילדים - זה בד"כ בנוהל הכל כלול, ובמסגרת הכלול יש גם המון דברים לילדים: משחקיות בכל רחבי המלון, בר אוכל לילדים, אזור משחקים באמצע חדר האוכל כדי שהילדים שגמרו לאכול יילכו לשחק ולא יפריעו להורים שלהם לאכול, בריכות מיוחדות לילדים, עגלות (לא צריך לסחוב את שלכם מהבית), אופניים משפחתיים (עם נגרר לילדים), חדר בייביסיטר לילדים עד גיל שלוש ומועדונים לפי גילאים לשאר הילדים ומחשבה על כל פרט קטן בחדרים של המלון (מנורת לילה בחדר הילדים, שרפרפים להגבהה ליד כיור האמבטיה וכו).

בפעם שעברה הלכנו על מלון שיושב באוסטריה לא רחוק מהגבול עם הונגריה, כך שבסה"כ נסענו שלוש שעות והגענו. אבל הפעם הרהבנו עוז והחלטנו לנסוע קצת יותר זמן. עדיין באוסטריה אבל קרוב מאוד לגבול עם גרמניה, על האלפים.

כן, גם אני גדלתי על היידי בת ההרים ועל שוקולד מילקה ועל תמונות על בונבונירות שוויצריות של הרים ירוקים שלא ממש דמו לנופים של נס ציונה, אבל לא הפריעו לי לדמיין שאני שם. ואם זה במרחק הפעוט של שש שעות נסיעה מהבית שלי, אז זה הזמן.

שש שעות נסיעה זה בלי ילדים. עם ילדים זה משהו אחר. תיכננו את הדרך בקפידה, וזה הלך ככה: לסחוב כמה שיותר באוטו, רצוי אפילו שלוש שעות, ואז, כשאנחנו כבר באוסטריה, לעצור באיזה כפר קטן, למצוא בו מסעדה מקומית עם גינת משחקים צמודה, לאכול צהריים ולתת לילדים להוציא אנרגיה בגינה, ואז להכניס אותם לאוטו ולקוות שיירדמו להמשך הדרך.

החלק הראשון של התוכנית עבר בהצלחה. הצלחנו לסחוב עד איזה כפר איפשהו באוסטריה, ושם עצרנו ליד איזו מסעדה, שלידה הייתה גינת משחקים משו משו.

מסעדה. כן, ברור שחושבים אם ליהודים היה מותר לאכול פה ב-1939.

הגינה. אפשר לומר שלא היה צפוף.

שניצל ראשון בסדרה של הרבה שניצלים בשבוע אחד.

בתוך המסעדה תלויות תמונות גובלן ישנות עם מסרים ישנים.

תרגום חופשי: הגבר צריך רק לוותר על הכסף שהוא מרוויח כדי לקבל חיים נעימים

אין לי מושג מה זה אומר אבל יש לי תחושה שלא מדובר במשהו פמיניסטי במיוחד

וגם זה אין לי מושג אבל זה כנראה לא היה עובר לימודי מגדר.

אקיצר, היה מאוד אוסטרי.

כיוון שהחלק הראשון של הנסיעה עבר בהצלחה מבחינת הילדים היה ברור שהשני כבר לא יעבור בהצלחה, ואכן, בשלב שבו שניהם היו אמורים להירדם רק הגומבוץ נרדם, וישן במשך שעה בעוד הדובוש שלט בנו כדיקטטור וגרם לנו להעביר כל פעם למוזיקה שלו (הכנתי פלייליסט שבו מוזיקה שלנו לצד מוזיקה של ילדים, מתוך הנחה - שגויה - שנחלוק חצי חצי את המוזיקה וכל אחד יקבל את זמן שווה של הנאה) רק כדי שלא יצרח ויעיר את גומבוץ. הדובוש מצידו לא הראה שום סימני עייפות ולהפך, נשאר ער לוודא שאנחנו לא זוכים לשנייה של פינק או משהו שאינו תומאס הקטר.

גומבוץ התעורר אחרי שעה וקצת, והדובוש מייד נרדם, כמובן (חוק מרפי של נסיעות ארוכות: הילדים לעולם לא יישנו ביחד, ובכל מקרה הם יישנו זמן קצר יותר ממה שהיו ישנים בשנ"צ בבית). הגומבוץ עבר לקדיחת חור במוחנו בנוסח: "כבר הגענו? אנחנו כבר במלון? מתי מגיעים?" שכבר העדפנו לשמוע את הפסקול של תומאס הקטר. הדובוש התעורר לאחר עשרים דקות של פאואר נפ וכך נותרו לנו שעה וחצי של נסיעה. מהמם.

כיוון שכך ניסינו לעניין אותם בנוף.

נראה לי שהם לא סובלים מרעש של שכנים.

הילדים, כצפוי, לא התעניינו כל כך בנוף.

בסוף הגענו.

היה פשוט מעולה. קודם כל, קיבלנו מפתח לחדר. החדר נוח, אבל הפואנטה היא המרפסת. או יותר נכון, הנוף מהמרפסת.

ולמחרת בבוקר קמנו וגילינו שבלילה ההרים מתכסים בעננים, ובשעות הבוקר עוד יש עננים.

הנוף הזה הוא לא רק הנוף מהמרפסת, אלא הוא נשקף מכל חלון במלון. כך למשל חדר האוכל נפתח בדלתות זכוכית גדולות אל טראסה שבה יש גינת משחקים. הגינה מיועדת לילדים שגמרו לאכול אבל ההורים שלהם טרם זכו להגיע למנה העיקרית. אז הילדים הולכים לשחק בינתיים וגם נושמים אוויר צח תוך כדי.

ואם כבר מדברים על חדר האוכל, אז כנהוג בהכל כלול היה שם בופה בכל ארוחה, והתוצאה היא שהאופנוען ואני, שהשקענו מאמץ בשבועות שלפני החופשה בלא להתחזר כדי להיראות לא רע בביקיני/בגד ים, אכלנו כמו שני חזירים. ביום השלישי כבר עברנו לתה שומר שלוש פעמים ביום כדי להקל על העיכול של כמויות המזון שהגוף שלנו לא היה רגיל אליהן. הייתם חושבים שזה יגרום לנו לאכול פחות

זה גם קצת לא פיר. כי בבית למשל אני לעולם לא קונה צנצנת נאטלה כי אז זה ייגמר בתוך יום בעזרת כפית. אבל במלון חיכתה לי כל בוקר הקערה הזו:

אני לא יודעת למה נאטלה בחבילה קטנה קוסמת לי עוד יותר מהצנצנת.

כמו שניתן לראות בתמונה זה עמד במזנון דגני הבוקר של הילדים, וגם הדגנים האלה הם לא ממש מזון בריאות. גם הילדים שלנו נראה לי חטפו הלם מכמות הסוכר/קמח לבן/זבל מטוגן שהם אכלו במלון. (וכשהם חזרו הביתה הם ממש התאכזבו לגלות שאצלנו בבית אין קינוח לכל ארוחה).

ועוד משהו קטן מהמלון: שלט ה"דו נוט דיסטרב". למה לכתוב במילים מה שאפשר לצייר כדי שגם הילדים יבינו.

שזה פחות או יותר השלט הכי פחות שימושי במלון ילדים. אבל נו.

טוב, הפוסט הזה מתארך וטרם הגעתי לאמצע, ואם אחכה לסיים אותו הוא יפובלש לקראת אמצע ספטמבר. כיוון שכך אחלק את פוסט החופשה לשני חלקים.

בפעם הבאה: חוויות וטיולים מהאלפים, המקום בו היינו שמחים להיוולד במקום, נאמר, מדינה צפופה ומוקפת אויבים. אחח, הגויים בני המזל האלה.