חלף כבר יותר מחודש, ואם לא אכתוב עכשיו אז כבר לא אכתוב. אז הנה, סיכום קורותינו בסיגט.
ראשית, הסבר קצר למאזינים שהצטרפו אלינו עתה: סיגט הוא פסטיבל רוק ששוכן על אי בדנובה בלב בודפשט. הוא אורך שבוע שלם, מגיעות אליו להקות ממש שוות, ומגיעים אליו עשרות אלפי אנשים מכל קצווי אירופה וגם מחוץ לה.
אם בשנים הראשונות שהלכתי לסיגט היה לי קשה לבחור את הימים מרוב להקות שאהבתי, הרי שהשנה ממש התפלאתי מול רשימת הלהקות, בעיקר כי לא שמעתי על רובן 
אבל עדיין היו יומיים של להקות שרצינו פלוס יום שהיה את מדנס (!) אבל לא הלכנו.
על כל פנים, למרות תחושת הגיל המתקדם הלכנו בכל זאת, כי סיגט מקבל את כולם, ללא הבדלי גיל
ללא הבדלי צבע
ללא הבדלי דת
סתם, לא נראה לי שזה קשור לדת. זה בגדים הונגריים מסורתיים כלשהם.
ללא קשר לרמת אינפנטיליות
(צילום: האופנוען)
ללא קשר להעדפה מינית
(צילום: האופנוען)
רמת אינפנטיליות #2
(צילום: האופנוען)
רמת אינפנטיליות #3
(צילום: האופנוען)
רמת אינפנטיליות #4
(צילום: האופנוען)
והבדלי דת #2
(צילום: האופנוען)
בדרך ליום הראשון בפסטיבל, בעודנו במונית, התגלגלנו האופנוען ואני לדיון קצת מוזר, בהתחשב בנסיבות (בדרך לערב של שתייה ורוקנרול), ובאמת אין לי מושג איך הגענו לנושא הזה: למה יש את הקטע הזה של השעטנז, שאסור ללבוש. לא הצלחנו למצוא הסבר. אמרתי לאופנוען: תשאל רב. אמר האופנוען: איפה אני אמצא לך רב.
נכנסנו למתחם הפסטיבל, ובמה נתקלנו?
פינת "שאל את הרב".
אני לא צוחקת, זה דוכן שהיה שם באמת. בשלט כתוב "התייעצו עם הרבי" או משהו כזה, והסכום המבוקש הוא עשרה פורינט, שזה שווה ערך לאגורה וחצי בערך. כך שהדוכן לא שם לצרכי רווח, אלא באמת לצרכי דיון עם הקהל הרב (שרובו גויים). צמוד לפינת שאל את הרב היה גם די ג'יי ששם שעטנז (הה) מוזר של מוזיקה חסידית לצד מוזיקה מזרחית (למה? מה הקשר ללהיות יהודי?).
אקיצר, האופנוען נעמד בתור אל הרב, וכשהגיע תורו שאל: למה שעטנז?
היינו שמחים לומר לכם שהרב הציג תשובה מנומקת ושיכנע אותנו בנחיצות שמירת השעטנז, אבל הוא ענה תשובה מעורפלת משהו שיש כמה ציווים שאי אפשר להסביר ושעטנז זה אחד מהם. איך לומר:
you gotta have something more than that
לא משנה. כדי לסכם את החוויה היהודית הצטרפנו לשורות הריקודים שהם אירגנו שם. בשיא ההתלהבות הופיעו לפתע שני צעירים עטורי פאות וכיפות וציוו על הבנות לזוז הצידה. ושיהיה ברור: זה היה ריקודים בשורות ואף אחד לא נגע באף אחד. חבורת השיקסעז הבלונדיניות שהיו שם חשבו שזה משעשע ועברו לרקוד בצד. אני, למודת הדרת נשים והשתלטות כוחות האופל על ישראל, חטפתי חורפה. זה גם היה ממש מוזר - כל הפואנטה של הדוכן הזה זה לקרב לבבות ולהכיר קצת צד יהודי חביב לצעירים האירופים, אז מה אתם אומרים להם בדיוק כשאאוט אוף דה בלו אתם שולחים את הנשים הצידה? גם הרב היה הכי ידידותי ושמח לענות לכולם, יהודים ולא יהודים, גברים ונשים, אז ממש לא התאים. הלכנו משם.
בערב הראשון שהיינו הייתה הופעה של פלסיבו. הקהל היה רב (הה) והרבה אנשים נופפו בדגלים. הרמנו את הראש לראות את הדגל שמנופף בו זה שעמד לידינו:
הה הה.
והימים ימי צוק איתן וכל העניין מאוד רגיש. בחנו את ה"פלסטינים": חבורה של איטלקים צעירים לוגמי בירה. נו.
הזזנו את הראש לראות איזה עוד דגלים יש באזורנו:
כן, היו גם דגלים ישראלים. ויותר מבמקום אחד. אני עצמי ידעתי על זוג ישראלים שהגיע במיוחד מישראל לפסטיבל (שלום לקוראת עמית), ומאוחר יותר גם נתקלנו בחבורה אחרת של ישראלים שגם הם הגיעו במיוחד לפסטיבל. הם היו מצחיקים, כי ניגשתי ישירות אליהם ושאלתי בעברית אם אפשר להצטלם, ונושא הדגל ענה לי באנגלית שהוא לא מבין עברית. מייד התחלתי להתנצל שהנחתי בגלל הדגל וכו, ואז הוא חייך ואמר בעברית במבטא רוסי קל: "די, צוחקים איתך". שוחחנו איתו כמה דקות והוא היה בחור ממש מצחיק, וגם אמר משהו על זה שכאן כולם קוראים לו "ישראלי" ובארץ כולם קוראים לו "רוסי" וזה מצחיק אותו. היה מאוד נחמד.
אקיצר, לעניינו. זו ההופעה השלישית של פלסיבו שאנחנו רואים בסיגט, ולא מתאכזבים. חוץ מהפעם, שכן התאכזבנו כי הם אשכרה לא ביצעו אף אחד משלושת השירים שאנחנו הכי אוהבים שלהם. נו באמת.
מי ידע שסוורוס סנייפ הוא הזמר של פלסיבו?
למרות העובדה שלא שמענו את שלושת השירים שבאנו לשמוע הייתה הופעה מצוינת.
חזרנו הביתה שיכורים ומרוצים ואת היום שאחרי בילינו בהתמודדות עם השילוב הפחות מהמם של הנג אובר לצד ארבע שעות שינה אחרי שהילדים השכימו אותנו בזריחה.
ביום הבא שהלכנו לסיגט הייתה הופעה של מניק סטריט פריצ'רז. גם אותם כבר ראינו בסיגט בעבר, ואין מה לומר, הם יודעים את העבודה מטיפי הרחוב המשוגעים. לאור זה שהיה קהל פחות צפוף מבפלסיבו הצלחנו להגיע ממש קרוב לבמה, ובאמת שנהננו. הייתה אחלה הופעה.
הזמר של מניק סטריט פריצ'רז. בגיל העמידה התלבש כמו בגיל העמידה. הוא באמת נראה כמו רואה חשבון, אבל דמיט, הוא יודע לשיר והמוזיקה שלהם מצוינת.
ההופעה אחרי מניק סטריט פריצ'רז הייתה להקת הרוק הכבד הקליפורנית קורן (KORN). אני פחות מכירה אותם אבל האופנוען דווקא כן מכיר ובכל מקרה הם נותנים הופעה משובחת. ההדרן שלהם היה אחד הביצועים הכי משובחים ששמעתי ל"אנאת'ר בריק אין דה וול". היה מצוין.
גם את היום שאחרי היום הזה בילינו בהתמודדות עם הנג אובר ושעת השכמה לא הגיונית. סיגט אובייסלי לא מיועד להורים לילדים רכים.
ביום השלישי שהלכנו לסיגט באנו בכלל כי הוזמנו למסיבה מגניבה שם בלי קשר ללהקות של אותו יום, שלא אמרו לנו כלום. בדיעבד זה היה הקינקס, להקה שנשמעה מאוד חביבה.
באותו יום גם החלטנו שלמרות התור הארוך, כן נלך על אחד ההמבורגרים המשובחים של בודפשט:
אם במקרה אתם בבודפשט אז "זינג" היא מסעדת המבורגרים משובחת. יש לה מן קראוון (כמו שרואים בתמונה. למעשה, זו המסעדה) שעומד קבוע ברובע היהודי הישן, צמוד למתחם הגוז'דו.
אחרי ההמבורגר צעדנו אל המסיבה. זו הייתה מסיבה עם הרבה חברים טובים והרבה אלכוהול, אז כשהגיע הדי ג'יי כבר ממש לא שינה לנו שאנחנו לא בקטע של המוזיקה הזו. ובכלל, היה מאוד סוחף הקהל בהתלהבות מהריקודים שם.
והיו לגמרי זיקוקים ואש ותמרות עשן. היה מאוד כיף. או כך זכור לי במעומעם.
אחרי היום הזה התעוררנו שוב אל הנג אובר עם הזריחה ונשבענו לעצמנו שלא נלך שוב לסיגט שלוש פעמים בשבוע אחד עד שהילדים יתחילו לישון יותר מאוחר מאיתנו.
אבל ממרחק חודש ומשהו מאז אני כבר חושקת שוב בללכת לסיגט, גם שלוש פעמים בשבוע. וגם בהמבורגר ברגע זה...
זהו, בפעם הבאה: חזרה לשגרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
