כמו בכל ינואר, גם השנה צוין השבוע הבינלאומי, שבו כל ההורים מתבקשים לבוא ולהציג את מדינותיהם לקבוצות, רצוי בצורה מקורית שתעניין ילדים בני שלוש-ארבע-חמש. בשנים קודמות היה מדובר באירועים מפוארים, כולל מסיבת תה עם "המלכה", מצד המשפחות האנגליות, סדנת הכנת סושי מצד ההורים היפנים, אירוע רחוב סומסום מצד ההורים האמריקאים וכו.
בשנים קודמות מצאתי את עצמי די מקרטעת לקראת השבוע הזה, כי לא הצלחתי למצוא מנהג ישראלי שיתאים לילדים, וככה בסוף יצא שהקראתי להם גירסה אנגלית של "האריה שאהב תות" או לימדתי אותם לרקוד "הנדס אפ, און דה הד, און דה שולדרס וואן טו ת'רי", או סתם "קייק קייק קייק". אבל בשנה שעברה מצאתי קלף מנצח (בזכות תגובות בבלוג כאן!) והגעתי לגן לעשות חלה. זו הייתה הצלחה כבירה, ולכן השנה התנדבתי לעשות את אותו הדבר.
אבל לפני שהיה תורי הגיעו הרבה אימהות אחרות להציג את מדינתן. עד השנה הזו היום הכי שווה היה היום היפני בקבוצה של גומבוץ. האימהות היפניות נהגו לפרוש בר שלם של מרכיבי סושי וללמד את כולם לגלגל, וכמובן שיצא שכל ההורים האחרים הקדימו להגיע לקחת את הילדים בדיוק ביום הזה ואיכשהו במקרה גם התכבדו בסושי. אבל השנה אמא יפנית אחת בהריון ולא מרגישה טוב, ואילו השנייה לא מדברת מילה אנגלית, אז הן ויתרו על היום שלהן. האימהות היפניות מהקבוצה של דובוש לעומת זאת הסתערו על המשימה. במקום סושי, הן בחרו ללמד את הילדים אוריגמי. כל אחד מהילדים למד לקפל מן כלבלב חמוד, ואז הן עשו כובע נייר מעיתונים יפנים והדביקו את יצירת האוריגמי עליו. יצא מאוד חמוד.
הכובע של דובוש, מדוגמן בידי הבוב חיבוקי.
אחרי היום היפני זכו הילדים מהקבוצה של דובוש לביקור של האמא הבולגריה, שלימדה אותם ריקוד עם בולגרי ואיזו מלאכת יד בולגרית, והאמא הסלובקית, שנתנה הסבר ארוך על סלובקיה ממנו הילדים לא קלטו מילה. בינתיים בקבוצה של גומבוץ השקיעה אחת האימהות הגרמניות והופיעה בשמלה גרמנית טיפוסית, כולל קשירת השרוכים באזור החזה והכל, ולימדה אותם כל מיני ריקודים ושירים. אחרי זה האמא האזרבייג'נית שוחחה איתם על אזרבייג'ן.
הגומבוץ מראה שהוא דומה לאמא:
אני (אחרי היום האזרבייג'ני): אז מאיפה בא מ'? (הילד האזרבייג'ני)
גומבוץ: מרוסיה
הה.
בקבוצה של דובוש החליט גם הגנן שלהם להשקיע, ולהציג להם את המדינה שלו. הוא מגיע מניגריה ולכן ביום הניגרי הוא דאג לבוא בחליפה תואמת.
בגלל החליפה הזו כמעט עשיתי את פאדיחת חיי. אני כידוע חסרת מוח מאז הלידות, ולכן באותו בוקר כשפתחתי את הדלת ומצאתי את הגנן עומד עם החליפה הזו, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה "מה, היום זה יום פיג'מות ושכחתי??" שבריר שנייה לפני שממש אמרתי את המילים האלה בקול קלטתי גם את התוף המסורתי ונזכרתי שעכשיו השבוע הבינלאומי. התחלתי לגמגם משהו כמו "תהנו היום" ונסוגתי אחורה. בחיי שצריך לקחת לי את הרישיון לדבר עם אנשים ממדינות אחרות.
ואז הגיע תורי. ראשית לימדתי את הילדים לומר "שלום" ו"תודה". כשכולם היו מספיק מנומסים בעברית עברנו לעשות את ה"איזראלי ספיישל ברד". כל אחד מהילדים קיבל שני כדורי בצק והתבקש להפוך אותם לשני נחשים. את שני הנחשים קלענו לחלה. אחרי זה כל אחד הבריש את החלה שלו בביצה וזרה "שומשום קסמים". החלות נשלחו לתנור של הגן ואני עברתי לקבוצה של גומבוץ. שוב לימדתי איך לומר שלום ותודה, שוב עשינו חלה משני כדורי בצק קטנים.
הייתה שיטה אחת מאוד פשוטה לקלוע את החלה, אבל איכשהו כל ילד עשה משהו אחר.
ואז הברשנו בביצה:
ושלחנו לתנור.
יצא, ואני לגמרי מעידה כאן על עיסתי, ממש אחלה.
עוד יהיו כמה אימהות שיציגו את המדינה באיחור, כמו האמא ההודית והאמא הקרואטית, אבל לעת עתה אפשר לסכם שישראל לא ביישה את הפירמה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
