עדי בעולם

כשיצאנו לטיול שלנו ירד שלג די כבד. מובן שהיה פה פוטו אופ עצבני, שלא פיספסנו. אז הנה. קודם כל, אני (בפינה השמאלית) צופה אל הנוף, שני מטר מהבית.

ומייד אחרי זה, הבנזוג, מואס בתמונות ומסרב לחכות, הולך הלאה בתקווה שאני אבוא אחריו.

לבסוף הוא הסכים לעוד תמונה אחת. אז קבלו אותה, תמונת ה"כמה עמוק השלג? ככה עמוק".

מייד אחרי זה גמרנו עם התמונות והמשכנו הלאה בטיול. בדרך עברנו בחנות אוכל אסייאנית שחברים בשלנים המליצו לנו עליה. וכאן מגיע וידוי: אני מתה על חנויות אוכל אסייאניות. אין כמו לנבור במדפים שלהם למצוא דברים מקוריים שאפשר לאכול ישר או לנסות לבשל עם משהו מערבי. הרבה פעמים יוצא דברים ממש מיוחדים. אמנם, יש גם נפילות (הבנזוג עדיין מתחלחל כשהוא נזכר ביום שניסיתי להוסיף את מחמצי החציל והמנגו בקארי חריף שקניתי לבשר. נשמע טוב על הנייר, יצא זוועה בסיר. וכל הבית הסריח מקארי שבועיים אחרי). אבל היום זו היתה חנות ממש שווה, עם המון דברים שלא הכרתי, ולהכל יש שלטים בשבדית או אנגלית, כך שלא נאלצתי לבהות תוהה באיזה הסבר בתאילנדית. השלל של היום: קופסת מרק מיסו נמס בכוס (עשר מנות, כולל תוספת טופו ואבקת מיסו, יאממ), ובייבי חצילונים (כל חציל בגודל של אפון. לא האמנתי שמדובר בחצילים) כבושים. ייפפיי.

בעוד אני נוברת בחנות האסייאתית, הבנזוג הלך לחנות אלקטרוניקה. דההה. הוא חזר משם, כולו שמחה, עם, ואני מקווה שאתם יושבים, שטיח ריקודים לפלייסטיישן. הרעיון פשוט: מחברים את המחצלת לפלייסטיישן, שמים משחק שנקרא "ריקודים", והמשחק מורה לך איפה להניח את הרגליים ולרקוד.  הבנזוג טען בתוקף שזה יעזור לנו לרזות, שכן זה במקום ההתעמלות שאנחנו לא עושים. אני קצת מפקפקת, אבל כיוון שעכשיו הבנזוג מקפץ מול הטלוויזיה בעוד אני בולסת שוקולד מול המחשב, יכול להיות שהצדק עימו קצת. וכן, יש לי תמונה גם לזה: הבנזוג רוקד.