עדי בעולם

כשהייתי בת שמונה עשרה נסעתי עם כמה חברים לפסטיבל ערד. כולנו היינו ערב הגיוס, ישר אחרי הבגרויות, וזה היה מן טיול ראשון של חופש אחרי הלימודים. מלבד מוסיקה היו שם עוד כמה חוויות, חלקן מפוקפקות (כולל סיבוב על קרוסלה שהותיר אותי עם בחילה לכל היום שאחרי. יניב, אני יודעת שאתה צוחק עכשיו). אבל היתה שם גם מוסיקה. וקודם אני חייבת הסבר: את השנתיים האחרונות של התיכון ביליתי משוכנעת שאני נערת רוק מגניבה, שמעתי רק רוק כבד, וכל מוסיקה אחרת נראתה לי משעממת ושל זקנים. ההופעות שהלכנו אליהם בערד היו בעיקר של להקות רוק, אבל בערב האחרון רכשנו כולנו כרטיסים להופעה הגדולה והמסכמת של הפסטיבל, שלמה ארצי. אני אומרת רכשנו כי זה היה בקבוצה, ואני התנגדתי ללכת, למרות ששילמתי. למה התנגדתי? כי שלמה ארצי היה בדיוק המוסיקה ששנאתי: אהבה, מלודיות, ילדים טובים. איכס, תנו לי איזה להקה ששוחטת חולדות על הבמה בעודה מרסקת את הגיטרות שלה.

סופו של סיפור, הוא שנכנסתי אל המגרש הגדול בערד לקראת ההופעה, וברגע שנשמעו הצלילים הראשונים חטפתי בחילה (האמת שעוד היתה לי קצת בחילה מהקרוסלה) והחלטתי לצאת. השומר ביציאה תקע בי מבט תוהה, והזכיר לי ליתר ביטחון שאחרי שיוצאים אין שוב כניסה. אמרתי לו בביטחון שחצני שאני יודעת, ושאין לי כוונה לחזור. את שאר הערב ביליתי בסיבובים בערד, משוכנעת שאני מגניבה לאללה.

כשאני חושבת על זה היום, במרחק שתים עשרה שנה כרונולוגיות ומאה שנות חוכמה, בא לי לבעוט בעצמי, רצוי עם הנעל המסומרת של אז. כי בדיוק עשר שנים אחרי הפסטיבל הזה, עברתי לשבדיה. וכאן התמלאתי נוסטלגיה שאין כדוגמתה למוסיקה ישראלית. וכאן התחלתי לשמוע שלמה ארצי, ולהקשיב. ועכשיו כבר יש לי כמה שירים שהם ממש הפייבוריטים שלי. ואחד מהם, שהוא דווקא לא הגדול בלהיטיו של שלמה (נכון אחי שאתה מרשה לי לקרוא לך שלמה?), ולמעשה, בגירסה שיש לי אותו, בהופעה בקיסריה, אומר עליו שלמה (אחי, בחייאת, אל תכעס) לפני שהוא מתחיל לשיר "זה שיר ישן, נושן נושן", תמיד מתנגן לי בראש. מדובר ב"אני שומע שוב", שרובנו מכירים לפי הפזמון של "אבל אני חייל, ואל תבכי ילדה". משהו בנינוחות של שלמה ארצי כשהוא שר את זה, גורם לי מייד לחשוב על ימי שישי בתל אביב, כשהעיר נרדמת לאט לאט וכל מה שנשאר זה לשבת על המרפסת בבריזה ולקרוא את עיתוני השבת, אחרי ארוחת צהריים נעימה בבית קפה ביתי. בייחוד כשהוא שר את המילים האלו:

אני שומע שוב ברגעי השלווה

את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מק-גי

רביעייה קאמרית מנגנת מוסיקה צלולה

מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות

אבל אני חייל - ואל תבכי לי ילדה

וגם את:

אהבתי -

רגעי זכרונות וגעגועים טרופים על השולחן

סיפורים של צ'כוב

כאבן שאין לה הופכין

כי אני הוא אדם

מחופש לחייל

כפות בכתונת משוגעים

אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים

ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים

כי משהו בשיר הזה, למרות סופו הקודר, משדר לי את זה. את הרגעים הישראלים שאני מתגעגעת אליהם, בעיקר שישי אחרי הצהריים. וזה מייד הוביל אותי לפתח חלום חדש, שעדי בת השמונה העשרה הייתה מקיאה ממנו מייד: ללכת להופעה בקיסריה. ואז עליתי על אחד החסרונות של בן זוג שאינו ישראלי: הוא לא יבוא איתי להופעה בקיסריה, וגם אם הוא יבוא, הוא לא יידע לחבק את כתפיי מאחור בדיוק בשורה הנכונה, כמו הזוגות בווידיאו קליפים של ההופעות החיות מקיסריה. פוליקר או ארצי, תמיד יש איזה זוג, היא בגופייה אוחזת נר, הוא במראה יוצא יחידה קרבית מחבק אותה בפרצוף אוהב. אבל לא הבנזוג. אני מנסה כבר שלוש שנים של השמעות בלתי פוסקות לפתח בו חיבה למוסיקה ישראלית, והכי קרוב שהגעתי זה שהוא יודע לפזם "לא לא" ב"יש לך אותי" כשתיסלם ממשיכה ב"גם כשעצוב לך, יש לך אותי". אז זה כנראה לא יילך, ההופעה בקיסריה, לפחות לא בזוג. אז בינתיים אני מסתפקת בהשמעה ביתית, כשהבנזוג מדי פעם מנסה לזמזם להראות שהוא מזהה את השיר. מי יודע, אולי יום אחד.