עדי בעולם

ערב אחד, אחרי ארוחת ערב מלאה פלוס שני קינוחים פלוס צ'יפסים פלוס נישנושים מול הטלוויזיה, העלה הבנזוג את הטענה שאנחנו אוכלים כמו בהמות, וגם, כנראה, משמינים בהתאם. הנהנתי. (הייתי עונה כן בקול רם, אבל הפה היה מלא בעוגה). הבנזוג טען שאנחנו צריכים לעשות משהו. לא ייתכן שתהיה לו כרס. "כבר יש", ציינתי בטוב לב. "גם לך", הוא ענה ברישעות. שתקנו, חושבים מה לעשות. המחשבה על לאכול פחות לא נראתה הגיונית. ספורט? קר מדיי, וגם קשה, כששמנים ככה. בסוף עלינו על רעיון: נקנה משקל! מי יודע, אולי אנחנו בכלל לא משמינים כמו שאנחנו חושבים. יש הרי אנשים שאוכלים מה שהם רוצים ולא משמינים. אנחנו אמנם לא כאלה (למרות ששנינו זוכרים ימי ילדות יפים כשהיינו בדיוק כאלה), אבל מי יודע, לא יזיק לדעת כמה אנחנו שוקלים.

אז קנינו משקל. פאקיונרים, השבדים האלה. משקל חדש, ישר מהחנות, וכבר מזייף בשלושה קילו. חרא מוצרים יש פה.