עדי בעולם

אני חולה על קרפצ'יו. כלומר, אני על סף הקניבליות. משהו בפרוסות הבשר האלה, פרוסות דק עם קצת לימון, פרמזן, שמן זית ומלח גס... יאממ. אני אוכלת את זה כמעט בכל מסעדה.

כלומר, אכלתי בכל מסעדה. זה לא הולך בשבדיה, כי הם לא שמעו על זה. צריך למצוא מסעדות ממש שוות, ומשלמים בהתאם, כדי למצוא פה קרפצ'יו. ואני לא מדברת אפילו על קרפצ'יו ראוי. הם נוטים להיות מקוריים (מקוריות זה טוב באופן עקרוני, אבל לא אם אתם טבחים סקנדינבים. אז עדיף שתדבקו במה שאנשים עם חוש טעם טוב משלכם כבר החליטו). אז קודם כל, קשה למצוא פה קרפצ'יו מהבשר הנכון (בדרך כלל הם מגישים קרפצ'יו צבי - ווט דה הל? מי רוצה לאכול את במבי פרוס דק?). ואז, מלמעלה, במקום הציפוי המושלם (ראו פיסקה למעלה), הם מגוונים, הטיפשים. האחרון שאכלתי היה קרפצ'יו צבי עם רוטב גבינה כחולה ופירות יער. נשמע מקורי ויפה, לא טעים בכלל. למה לשנות מתכון מנצח? לימון, פרמזן, מלח גס ושמן זית, עם קצת אורוגולה בצד, לא צריך יותר.

אז היום היינו במסעדה בעיר העתיקה. התלבטתי קצת מה לקחת עד שראיתי שיש להם קרפצ'יו. זה סוג של קיבעון אצלי: אם יש קרפצ'יו - אני לוקחת קרפצ'יו, תודה. הקרפצ'יו של היום היה מבשר איל הצפון (מוס, באנגלית). כלומר צבי מעורב בסוס, ונוטה להתנגש במכוניות של נהגים תמימים שנוהגים בכבישים חשוכים בצפון. נו, ווטאבר. לפחות זה הוגש עם הדברים הנכונים. מינוס הלימון, אבל לא נורא, אני מוכנה להסתפק במועט.

ולשלם הרבה. כנראה שאיבדתי פרופורציות ישראליות. הקרפצ'יו הזה עלה שמונים שקל. אחת המנות הכי זולות במסעדה, אז חשבתי שממש שיחקתי אותה. רק כשיצאנו קלטתי ששילמתי שמונים שקל לקרפצ'יו, ועוד לא מפרה, ושבישראל בחיים לא הייתי עושה דבר כזה.

היה קפוא כשהלכנו למסעדה. מינוס שלוש עשרה. התחזית למחר: מינוס חמש עשרה. התחזית למחרתיים: מינוס שמונה עשרה. התחזית לעוד שלושה ימים: פלוס שבע (יש!! יש!!). ככה זה פה, קפיצה של 25 מעלות כמו כלום. פלא שהאלרגיות שלי משתוללות?