עדי בעולם

אך לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את In Her Shoes מאת ג'ניפר ויינר. עוד לפני שאפצח בתיאור כמה סבלתי, אני חייבת להסביר איך הגיע לידיי ספר כה מטופש.

כל כריסמס מעניק לי הבנזוג (ואני לו כמובן) הרבה הרבה מתנות, כי ככה נהוג אצלם במשפחה, כל השנה לא מביעים רגשות, ובכריסמס קונים כפיצוי הרבה מתנות. הבנזוג פיתח לו שיטת קניות מאוד מעצבנת. לפני כל כריסמס הוא עשה סיבוב בחנויות, בחר את כל הדברים שהוא רוצה, כמו משחקי פלייסטיישן, ספרי מדע ושאר דברים משעממים שכאלה, וקנה אותם לי. כך שכל שנה מצאתי את עצמי בוהה בקנאה באחותו, שהחבר החכם שלה קנה לה תכשיטים ושאר דברים מפנקים, בזמן שאני פתחתי עוד ועוד מתנות כמו מנוי למגזין מדע או סתם איזה ספר בשבדית. הבנתי שהבעיה לא תיפתר מעצמה כששאלתי את הבנזוג מה בדיוק עבר בראשו עת קנה לי את הספר "מאה תופעות המבלבלות את המדענים", והוא ענה בפליאה: "מה, זה לא בדיוק מה שרצית?"

השנה החלטתי שדי לפריצות. אין שום סיבה שאני לא אהנה ממתנות שוות גם כן. אם הבנזוג מגלה אוטיזם, נעזור לו לגלות את העולם שמחוץ לעולמו. הכנתי לו רשימת מתנות, ללא ספק המסמך המפורט ביותר שאי פעם כתבתי, ואני מכלילה בזה גם את רשימות הביבליוגרפיה לסמינריונים שלי. פירטתי את הצבעים, המידות, הגזרות, החנויות, כל מה שאני עשויה לחבב.

מדור שלם מהרשימה הוקדש לספרים. הסברתי בפירוט שאני אשמח מאוד לקבל ספרים, בייחוד אם הם בעברית, וצירפתי מייד רשימה של אתרים שהוא יכול לקנות בהם ספרים בעברית, פלוס רשימה של ספרים שאני אשמח לקבל, פלוס טלפונים של אנשים דוברי עברית שיוכלו לעזור לו במשימה המאתגרת הזו. אך, יודעת צדיקה נפש חמורה, ולכן הכנתי לו גם תוכנית ב'. אם אתה לא קונה לי ספרים בעברית, כתבתי לו ברשימה, אתה יכול לקנות לי ספרים באנגלית, כל עוד הם עומדים בתנאים הבאים: 1. הם לא ספרי מדע. 2. הם לא ספרי מדע בדיוני (פנטזיה אפשר). 3. הם לא ספרי מתח. במילים אחרות: אני רוצה ספרים שנשים יאהבו, ויסלחו לי אחיותיי בנות חווה על ההכללה.

נאנח הבנזוג, שינס את מותניו והלך אל החנות החביבה עליו, בה יש גם מבחר לא רע של ספרים באנגלית. שם, הוא צעד מעדנות אל מדפי ה"ספרות נשים", אסף בלי להסתכל יותר מדיי את שלושת הבסט סלרים האחרונים, ומיהר להתחפף משם אל מדפי המדע, לפני שמישהו שהוא מכיר יראה אותו ליד ספרות הנשים.

כך הגיע אליי הספר הזה, שאני מניחה שיקראו לו בעברית "בנעליים שלה". המחברת, ג'ניפר ויינר, עיתונאית מפילדלפיה, קנתה את פירסומה הבינלאומי עם הספר הראשון שלה, שגם תורגם לעברית ונדמה לי שהצליח בישראל: "טוב במיטה". לא קראתי אותו, ואחרי ניסיון הנפל עם הספר השני שלה לא נראה לי שאני אטרח. רוכבת על גל ההצלחה, מיהרה ויינר לכתוב ספר שני, הוא הוא הספר הזה, "בנעליים שלה". יש לי הרבה בעיות איתו, ואחת המרכזיות היא שהוא נוסחתי, כאילו ישבה ויינר עם מדריך לכתיבת ספרים ועברה סעיף סעיף. ככה זה נראה (ומי שמתכנן לקרוא את זה בכל זאת - זהירות, ספוילרים עצבניים!):

1. בני שתי דמויות מרכזיות, השתמשי בסטריאוטיפים לרוב, והסבירי מדוע החיים שלהן כרגע לא מסופקים. כך אנחנו מקבלים את האחיות רוז ומגי פלר (יהודיות, כמובן שיהודיות, ועל זה בהמשך). רוז היא האחות הטובה: היא סיימה תיכון בהצטיינות, היא סיימה את פרינסטון בהצטיינות, היא סיימה בית ספר למשפטים בהצטיינות, והיא עובדת בחברת עורכי דין יוקרתית, מה זאת אומרת, כמובן שבהצטיינות! היא גם תמיד שמעה למה שההורים אמרו לה, היא תמיד עשתה מה שנכון וצריך, והיא תמיד גילתה אחריות ושמרה על אחותה הקטנה, מגי. כמובן שבתור בחורה חכמה היא לא יכולה להיראות טוב, ולכן המחברת מספרת לנו עד כמה חסרת חוש אופנה היא רוז הלמדנית, היא לעולם לא יודעת לבחור את הבגדים הנכונים, הפעם היחידה שהיא מנסה לסדר גבות זה נגמר ברע, היא לא מצליחה לשמור על גזרתה ותופחת בהתאם. לגבי אהבה, ובכן, עד עכשיו היא היתה עסוקה בלימודים, אבל עכשיו היא בדיוק מתאהבת, בג'ים, השותף הבכיר במשרד שלה, נאה, צעיר ומנייאק, כמובן.

מגי לעומת זאת היא האחות הטראבלמייקרית. וגם הכוסית, כמובן. היא רזה, היא מסולקנת, היא מקועקעת, היא מבינה הכל בבגדים, איפור ומה הולך עכשיו. מובן שהיא דווקא לא הצליחה בלימודים, ולא המשיכה לקולג'. היא חולמת להיות כוכבת, שחקנית או זמרת, נכשלת באודישנים, ולא מצליחה להחזיק בשום עבודה יותר מזמן קצר, וגם בדרך כלל מפונה מהדירה שהיא שוכרת תוך חודשים ספורים. אין לה כסף, אבל היא לא תהסס לקחת כסף מכל ארנק שיזדמן לידה, והיא בזבזנית איומה. הספר גם מספק לנו הסבר, דבילי במיוחד, למה למגי כל כך קשה בחיים: היא דיסלקטית, קשה לה קצת לכתוב או לקרוא. זה היה, נגיד, משכנע, אם זה היה עקבי, אבל מגי חובבת מגזינים לנשים, מה שמראה לנו שהיא דווקא כן יכולה לקרוא, ובכל מקרה, הדיסלקציה שלה לא כזו קשה, שלא לדבר על זה שהיא גדלה בארה"ב באייטיז ובניינטיז, וכבר ידעו לאבחן ולטפל בזה. לגבי אהבה: ובכן הכל הולך, מגי לא בררנית, ומי שרוצה אותה, היא רוצה אותו.

2. בני דמות שתהיה רשע אולטימטיבי. פה אנחנו מקבלים את האמא החורגת המרשעת, סידל. האמא האמיתית של מגי ורוז מתה בתאונה ספק התאבדות, ואבא שלהן מיהר לשאת לאישה את סידל המרושעת, המכוערת, הרזה מדיי, חובבת הדיאטות הקיצונית, הקרה וכו וכו. לסידל יש בת משלה, והבת הזו היא כמובן מוצלחת ומושלמת. רוז ומגי לעומת זאת לא. סידל אוסרת על רוז לאכול לחם מגיל עשר בערך, ואילו מגי סופגת ממנה הרבה הערות מרושעות על כמה היא טיפשה. איפה האבא בסיפור הזה? הוא עסוק בעבודה, והוא לא ממש מקבל ביקורת בספר על זה שהוא מפקיר את הבנות המסכנות שלו בידי אשתו המרושעת. המחברת כנראה מאמינה שגברים פה כדי להרוויח כסף, ואחריות הורית זה לא משהו שהם צריכים לשאת בו.

3. הוסיפי דמות משנה שתסייע לפתרון הבעיה. אאוט אוף דה בלו מופיעה לה הסבתא, אלה. כל השנים האלה שרוז ומגי סבלו מאמן החורגת המרושעת, ישבה אלה בבית אבות בפלורידה, והתייסרה מגעגועים לנכדותיה. האבא, מסתבר, מנע ממנה קשר עם הנכדות, בגלל שהוא כעס על זה שהיא לא הזהירה אותו שאמן כה לא יציבה. רוז ומגי הניחו שהיא בבית אבות סיעודי או משהו כזה, ולא טרחו לחפש אחריה. אבל עכשיו היא שוקלת שוב ליצור איתן קשר ולהעניק להן את החום הסבתאי שהן לא קיבלו מעולם.

4. פתחי את הספר במצב שברור שיגיע לסף פיצוץ. בתחילת הספר נזרקת מגי מדירתה, ורוז אוספת אותה, שיכורה וחצי עירומה מאיזה בר. מגי עוברת לגור עם רוז, ובעוד רוז עובדת ומשקיעה במערכת היחסים שלה, מגי מבלגנת את הבית, צופה בטלוויזיה, קוראת מגזינים, עושה שיחות ארוכות טווח על חשבון רוז, גונבת כסף מרוז ומאורחיה, גונבת מרוז נעליים (פריט הלבוש היחיד שהן חולקות מידה וטעם), ובאופן כללי עולה על העצבים. ברור שמשהו עומד לקרות.

5. צרי משבר שיהיה נקודת מפנה. מה אתם מצפים שיקרה כשהאחות הסלאט מוגדלת החזה מסתובבת בבית עירומה כשהחבר רודף השמלות של אחותה מסתובב שם? בדיוק.

6. כתבי על המהפך שכל דמות עוברת בעקבות המשבר. ובכן, רוז מעיפה את מגי מהדירה שלה, נכנסת לדיכאון עמוק ולוקחת חופשה לא מוגבלת וללא תשלום מהעבודה. היא יושבת בבית, בדיכאון, עד שהיא מתחילה לצאת לעבודה אחרת, סטודנטיאלית: טיולים עם כלבים של אחרים. כלומר היא מסתובבת בחוץ כל הזמן הזה ועושה עבודה שאינה דורשת מאמץ שכלי רב, ממש כמו העבודות שמגי עשתה עד עכשיו. במקביל, מגי, שאין לה לאן ללכת, נוסעת לפרינסטון, ומשתכנת כדיירת סמויה בספרייה. אהה, ריאלי. שם, היא מתחילה ללכת להרצאות, מגלה שהיא חובבת שירה אמיתית ומתחילה לבלוע ספרות טובה וספרי שירה (הדיסלקציה משום מה נשכחת מכל לב בשלב הזה). כלומר, היא כאילו לומדת בפרינסטון, ממש כמו שרוז עשתה בזמנו. במילים אחרות: כל אחת בנעליים של השנייה. כמו השם של הספר. וואו, מבריק.

7. הראי איך המהפך שהדמויות עברו שיפר את חייהן. רוז הופכת לפחות לחוצה, מוצאת בחור אחר ומתאהבת בו. מגי יוצרת קשר עם הסבתא האבודה, עוברת לפלורידה, זוכה לאהבה וחום, ומוצאת עבודה קבועה.

8. הפתרון, רצוי שתהיה מעורבת בו גם חתונה. וול, דהה. רוז מתחתנת. מגי מעצבת לה את שמלת הכלה ושתי האחיות משלימות. הסבתא זוכה בנכדותיה מחדש. שקיעה ומוסיקה רומנטית. כותרות סיום.

אז כמו שרואים, די נוסחתי. ובנוסף, הספר סובל מתסמונת די מוזרה: כולם יהודים. זה קצת הזכיר לי איך בניינטיז הלכנו כמה חברים לראות את "בומרנג", של אדי מרפי, ואחד החברים שלנו, לגמרי לא פוליטקלי קורקט, אמר אחרי עשר דקות ששחור לו בעיניים, פשוט כי לא היתה דמות אחת לבנה, אפילו לא אנשים שהלכו ברחוב או ישבו במסעדות. אז בספר הזה כולם יהודים. בהתחלה זה עוד איכשהו מסתדר: רוז ומגי יהודיות, אז נניח שהחברות שלהן יהודיות כי הן הלכו לסאנדיי סקול או משהו. אבל אז זה מתחיל להיות מופרך. למשל, רוז נתקלת באיזו אישה במהלך טיול עם כלב - לאישה קוראים קנדיס שפירו, והיא בדיוק מתווכחת עם אמא שלה בסלולרי שלא תעשה כבד לארוחת ערב. הבחור שרוז מוצאת במקום החבר המנייאק (אה, המנייאק דווקא לא היה יהודי. מעניין), אז הבחור החדש שמו סיימון סטיין, שלא לומר שמעון שטיין. בבית האבות של הסבתא יש רק יהודים, אבל אולי זה בית אבות יהודי. וכמובן, איזה עונש מקבלת האם החורגת המרושעת סידל? הבת המושלמת שלה מתנצרת. אוי ויי, האסון.

בקיצור - חיסכו לכם את הזמן, וקיראו איזה משהו מעניין במקום. מי שעוד לא קרא "ארבעה בתים וגעגוע" - זה הזמן.