עדי בעולם

מאמנת קצת את האצבעות על המקלדת בעברית. לא דיברתי עברית חמישה ימים. גם לא ראיתי מקלדת יותר מדיי.

לאמא שלו יש מחשב ענתיקה, מהסוג שצריך להדליק בנפרד את המחשב, את המסך, את המודם, ולחבר את הטלפון. בהתחשב בזה שמדובר בגרוטאה גריאטרית במיוחד, חייבים להעריך את כוח הרצון שהמחשב הזה גילה: במשך חמישה ימים, בעקשנות שעולה על זו של הבנזוג (ואנחנו מדברים פה על רמות אולימפיות כבר), הוא סירב להיכנס לישרא. היה לי בערך עשר דקות אינטרנט ביום, ותשע מהן בוזבזו כל יום בהמתנה למחשב שייכנס לישרא. זה לא קרה. אפילו קיבלתי פעם אחת את החלון הלא ייאמן

 the website you are looking for, israblog.co.il, does not exist

הבנזוג, שיאמין תמיד למחשב לפני זוגתו, טען שכנראה המחשב צודק, וישרא קרס, ואין לי מה להתלונן שאני מפסידה את כל מאות התגובות שמשאירים לי בבלוג, כי אף אחד לא יכול להיכנס לשם. הוא כמובן טעה. חיכו לי פה לפחות חמש תגובות מהימים האחרונים! כיוון שהמחשב סירב להיכנס גם לרוב האתרים בעברית (וויינט עלה רק בג'יבריש, נרג' עלה רק דף חלק, ללא טקסט, והמחשב דחה בבוז כל ניסיון להוריד פונטים עבריים) לא נותר אלא להאשים את המחשב באנטישמיות, ולהבטיח לו שיבוא יום ואני אשרוף אותו. (ובמקום בו שורפים מחשבים וכו... אני קצת שואתית היום. קראתי שם את "שואה שלנו". אאוץ').

אז עכשיו יש לי פה מאות אימיילים ותגובות לענות להם. פחות או יותר. זה ייקח קצת זמן, אבל זה בדרך.