עדי בעולם

עוד לפני שאני מתחילה, הסבר קצר על איך נראה האי והכפר של ההורים שלו. הכפר מוקף במרחבי טבע מקסימים: גם חופי רחצה טבעיים, כל מיני שוניות וכאלה, וגם, מהצד הפנימי של האי, יערות ושדות. הרבה ירוק. הבתים קרובים מאוד לשפת המים, ושפת המים עצמה לא בקו ישר, כלומר מן מפרצונים קטנים. בגלל זה לא נדיר שם לראות מהחלון גגות של בתים, ואז פתאום תורן של אונייה. כמו בתמונה הזו:

אל האי הגענו באחת עשרה בלילה, שזה, במונחים שבדים ועוד באי הספציפי הזה, אמצע הלילה. הכל היה חשוך, כולל הבית של אמא שלו. בלית ברירה הלכנו ישר לישון.

כבר על היום הראשון באי דפק הבנזוג הברזה של החיים, הודיע שהוא נוסע לפגישה עם קולגות בעיר הגדולה הקרובה (שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. במונחים של האי זה כמו לנסוע מתל אביב לרמת גן) ונעלם באופק. הותיר אותי עם אמא שלו, ליום בונדינג. כבר ראיתי בדימיוני איך אכלתי אותה ואני אבלה את רוב היום במשחק שבץ-נא בשבדית. למרבה השמחה, אמא שלו, שהשבדית שלי ממש לא מאתגרת את שלה, הוכיחה שהיא כבר קלטה מה בחורה שטחית כמוני אוהבת, והציעה שניסע למן חנות מפעל ענקית, שנמצאת באי השכן, וידועה במחיריה הזולים במיוחד. התקשיתי להאמין למזלי הטוב, קניות במקום שיחה ספרותית בשבדית, ומייד אמרתי כן. תוך רבע שעה מצאתי עצמי יושבת בוולבו בת העשרים שלה (ברור שיש לה וולבו. למי אין פה וולבו?), חוצה יערות וגשר בדרך אל החנות. ואיזו חנות. זה מן תערובת של איקאה, הום דיפו וגם בגדים ואוכל. והכל בחצי מחיר ממה שראיתי עד עכשיו בשבדיה. צריך להבין את גודל המאורע. כבר שנתיים וחצי (ברוטו) אני כאן, ולא ראיתי פה מעולם חנות זולה. מסתבר שכל מה שצריך לעשות זה לצאת מהעיר הגדולה אל הפרברים, ושם מוצאים מחירים הגיוניים.

אז במשך שעתיים הסתובבנו אמא שלו ואני ובחרנו כל מיני שטויות שאנחנו לא באמת צריכות. קלטתי כמה השתניתי מאז שאני פה רק בבית, עת ספרתי את קניותיי וביניהן היה קנקן קטן לחלב, להגיש לשולחן בשעת התה. הסיכוי שהייתי קונה דבר כזה כשגרתי בתל אביב שקול באמת לאפס. כשסיימנו את הקניות הציעה אמא שלו צהריים, ולקחה אותי לקפה המקומי. שם הם מגישים, בין היתר, סנדוויצ'י שרימפס שנדוגו עוד באותו בוקר ליד האי. לחמנייה שטוחה, שעליה ערימה מכובדת של שריפסים קטנים מקולפים, לימון וקצת איולי. זה עלה משהו כמו עשרה שקלים, וזה היה טרי טרי. פשוט מצוין.

אחרי החנות חזרנו לאי שלה. שמנו לב לתופעה מוזרה: העננים מנמיכים, מנמיכים, מנמיכים... כשהגענו אל האי גילינו שהוא אפוף כולו בערפל סמיך, שרק הלך ונהיה כבד יותר מרגע לרגע. זה נראה ככה (וצריך להבין שמאחורי הסירות שרואים עוד יש המון סירות, שפשוט נעלמו בענן):

לקראת הערב כבר היה אבוד לי, ואמא שלו פרשה על השולחן את לוח השבץ-נא. כשהבנזוג הגיע הביתה הוא מצא אותי עמוק בלוח, מנסה נואשות לסגור פער של חמישים נקודות ונועצת בו עיניים רושפות שהבטיחו לו שבפעם הבאה שייסע בלעדיי עונשו יהיה סירוס כימי. לארוחת ערב הוגש עוף בלימון, שזה לא כל כך שבדי אלא חלק מהניסיון של אמא שלו ללמוד לבשל גם אוכל מודרני יותר, מגמה שאני תומכת בה בהתלהבות.

ביום השני, היום של פורים, קמנו אל אי אפוף ערפל, עדיין. אמא שלו הציעה טיול, ויצאנו לטיול בתוך האי, כלומר אל היער במקום אל הים. היה, רגוע. הודענו שאנחנו נעשה ארוחת ערב, לכבוד פורים, בתנאי, כמובן, שכל הנוכחים יתחפשו. גם אבא שלו הוזמן (הם גרושים אך גרים אחד ליד השני). הכנתי אוכל "ישראלי": פסטה עם רוטב עגבניות, קישואים, בשר וזיתים ירוקים, שזה הרוטב החביב עליי מ"ספר הפסטה הגדול", ובצד חציל קלוי עם פרמזן. הבנזוג היה אחראי על הקינוח, ועשה את פאי התפוחים שלו, זה שבארה"ב היו קוראים לו אפל קראמבל, כלומר המון תפוחים ירוקים ומעליהם שכבה של שיבולת שועל, סוכר וקמח. טעים מאוד, והבנזוג עוד הכין מראש רוטב וניל, גלידת וניל וקצפת להגיש עם הכל. אשר לתחפושות, אמא שלו בחרה בקרני שטן, הבנזוג עצמו בחר גם בקרני שטן (יש לי שני זוגות, אני לא זוכרת למה), ואילו אבא שלו קיבל את אוזני החתול החביבות עליי. אני הפתעתי בתחפושת חדשה, שקניתי בגטבורג, בדרך אל האי, במבצע (רק בשבדיה אפשר למצוא חנויות תחפושות עם חמישים אחוז הנחה בדיוק בפורים. הם כל כך לא מודעים לחגים יהודיים). התחפשתי, כמובן, לשבדית. קניתי פאה בלונדינית ארוכה וגולשת. הבנזוג כמעט נחנק מצחוק עת נכנסתי בהליכה מפתה עלק אל המטבח, ואילו ההורים שלו צחקו בשקט אף הם (ובמונחים שבדים אפשר להחשיב את זה כצחוק רועם).

היו, אגב, שני משברונים לפני תחילת ארוחת הערב: אמא שלו גילתה שאין לה יין, ויין, כידוע, ישמח לב שבדי, ורק הוא, כי בלי אלכוהול הם לא מאוד שמחים. חנות האלכוהול הקרובה אל הכפר נמצאת במרחק חצי שעה נסיעה (בשבדיה רק מונופול ממשלתי מורשה למכור אלכוהול, ולכן אין כזה דבר יין בסופר או בפיצוצייה). רגע לפני שהתייאשתי חפרה אמא שלו בארון המשקאות שלה, ושלפה, דרך נס (נס פורים! לו רק הייתי זוכרת אם היה נס בחג הזה) בקבוק יין ישראלי, ועוד נראה די יוקרתי. כולנו בהינו בהלם, עד שהתבררה התעלומה: בביקור ההיסטורי של ההורים שלי באי, הם הביאו לה בקבוק יין, וכיוון שהיא כל כך התרשמה מחגיגיותו, היא החליטה לשמור אותו להזדמנות מיוחדת. מובן שההזדמנות המיוחדת לא הגיעה, ולכן נשכח הבקבוק מלב. נו, אין כמו יין ישראלי לחג יהודי.

המשבר השני אירע כשהתיכנון לאפות לכבוד הארוחה את אוזני ההמן של קטמן נתקל בבעיה, לאחר שהמחשב סירב להיכנס לישראבלוג. בלית ברירה ויתרנו על אוזני ההמן. (אבל אתמול יצא לי לאכול את אלה שפורד אפה לפי אותו המתכון והן היו פשוט מעולות!!).

זה היה היום השני. וכאן אני אעשה הפסקה, ושאר הימים יבואו בחלק הבא.

* הוספתי בעריכה מאוחרת יותר שני קטעים חשובים שנשמטו מזכרוני כשכתבתי.