את הספרות הרוסית גיליתי מאוחר. עשיתי רק שתי יחידות בספרות, וקריאת החובה שלנו לא כללה את דוסטוייבסקי או טולסטוי (קריאת החובה שלנו כן כללה אגב ספרים ישראלים כמו "גיא אוני" או "תרנגול כפרות" שקראתי בנשימה עצורה ובלי ללכת לישון עד שסיימתי, וכשבכיתה שלי התלוננו שה'ספרים משעממים' פשוט לא הבנתי על מה מדברים. עד היום אני זוכרת קטעים בעל פה משני הספרים). וכנערה פחות נמשכתי לקרוא ספר שכל כיתת המגמה הספרותית התלוננה עליו, אז לא נגעתי בספרים הרוסים.
איזו טעות. כבר הייתי בת עשרים וחמש, נדמה לי, כשהתחלתי. וכל ספר כבש אותי יותר. "אנה קארנינה", למשל. לא יכולתי שלא להיזכר בספר שדווקא כן קראתי בילדות (ורק אני בערך, כי הרבה אנשים בכלל לא שמעו עליו) בשם "שאול ויוהנה". זה אפוס ענק, שאול ויוהנה, שלושה כרכים עבים על שתי משפחות יהודיות בגרמניה של עליית הנאצים, ובכלל לא דומה לאנה קארנינה, אבל יש קטע אחד שזכור לי במיוחד: הנערה יוהנה מתבקשת להשגיח על סיר האורז המתבשל של אביה הגוסס, והיא, מלאת גאווה שהיא יכולה לעזור במשהו בשביל אביה, מסכימה בשמחה. אך, יוהנה קוראת תוך כדי את "אנה קארנינה", ומובן שהיא שוקעת בספר עד שהיא שוכחת מהאורז, שנשרף. ככה זה לקרוא את "אנה קארנינה", והרבה שנים אחרי הספר הזה, כשסוף סוף קראתי אותו בעצמי, נזכרתי מייד ביוהנה לוי הקטנה.
או "האמן ומרגריטה". ספר שתופס בך ומלמד אותך מה זה לחשוב ללא מסגרת, כשהכל יכול לקרות. ומי כתב אותו? מיכאיל בולגקוב, שהיה תפוס כל כך בתוך מסגרת שלא הרשתה לו אפילו להגשים את חלומו ולנסוע לטייל מחוץ לרוסיה. סטאלין היה אכזר גם לסופרים שאהב. ושוב, מייד נזכרתי בספר אחר, זה שנמצא קבוע בפיסגת רשימת הספרים שאני הכי אוהבת, "רומן רוסי". שם בולגקוב החתול הופך מחתול תפנוקים רוסי למפלצת שמאיימת על כל הכפר. בדיוק התפיסה של בולגקוב, ומי אם לא מאיר שלו יידע לומר את זה כמו שצריך.
לא מזמן סיימתי את "גמביט טורקי", והרבה לפניו סיימתי את "עזאזל", שניהם של בוריס אקונין (שם עט של פרופסור לספרות בעל שם ארוך הרבה יותר). מדובר בספרים הראשון והשני בסדרת ספרי בלשים, שהגיבור הראשי בה הוא אראסט פנדורין, צעיר חסר אמצעים אך בעל כישורי בלשות, שחי ברוסיה הצארית, שלושים שנה לפני המהפכה הבולשביקית, בדיוק כמו הרבה מגיבורי הספרות הרוסית הקלאסית. אני לא אכתוב הרבה על העלילה, בעיקר כי אני לא רוצה לחטוא בספוילרים, מאחר והרבה חברות שלי עוד מתכננות לקרוא את הספר הזה. אני רק יכולה לומר להן: לכו על זה, ומהר.
אקונין הוא פרופסור לספרות ולבלשנות. ככזה הוא מומחה גדול בספרות הרוסית ובמילים. הספרים שלו הם תענוג לחובבי קריאה. כל משפט בו מזכיר לך אווירה של ספר אחר שקראת. הרבה רמזים לסופרים מפורסמים, לחיי התרבות של רוסיה ולמה שיקרה מאוחר יותר. אקונין לא מתבייש לצאת ב"נבואות" על העתיד ("אם לא נחתוך את זה עכשיו, הבולשביקים האלה עוד יעשו פה יום אחד מהפכה!" מזהיר אחד הגיבורים ב"עזאזל". באמת, אתה חושב?), שמשעשעות מאוד כשיודעים מה קרה בסוף, או סתם משפטים ממש מצחיקים, ואין כמו ספר שגורם לי לצחוק בקול רם כדי לזכות בציון גבוה במיוחד אצלי.
המהדורה העברית של הספר היתה מספיק נחמדה בשביל לספק לקוראים הפחות מבינים הסברים כמו כיצד מורכבים השמות ברוסית, מהו סדר הדרגות ברוסיה הצארית, או סתם הערות שעוזרות מאוד לא לפספס את הרמזים לסופרים או דברים מפורסמים בחיי התרבות הרוסית. לא רק שזה עזר לי, גם יכולתי לראות מה קורה כשזה איננו: בזמן שקראתי את "גמביט טורקי" קרא הבנזוג את "עזאזל" בשבדית. הגירסה השבדית, בדומה למדיניות שירות הלקוחות הרווחת בשבדיה, לא טרחה לתת אקסטרה לקוראים. אז לא רק שהבנזוג התקשה לעקוב אחרי מי מהדמויות היא מי (כי לשמות הרוסים הרבה גירסאות, עם שם האב, שינוי בשם האישה וכו), הוא גם פיספס את כל הרמזים ליצירות אחרות שמוחבאים בטקסט. אחת לכמה זמן הוא עצר, גירד בקרקפתו ושאל אם אני אולי זוכרת מי זה היה הרוזן הזה, ואם זה אותו איש שהופיע מקודם. אין מה לומר, ההערות בעברית עוזרות המון.
ולא רק זה. ב"גמביט טורקי" מבסס אקונין את רוב דמויותיו על דמויות אמיתית מההיסטוריה הרוסית, תוך שינוי קל של שמותיהם. לקוראת ישראלית הדיוטא אין סיכוי לזהות, אבל ההערות בספר מסייעות. ההוצאה היתה מספיק נחמדה בשביל להוסיף בסוף הספר נספח תמונות של האנשים האמיתיים, עם הסברים מי הם היו בספר. אני, לפחות, עברתי תמונה תמונה, לראות אם דמיינתי אותם כמו שצריך. זה כיף, הוצאה שלוקחת את עצמה ברצינות.
לכן, לא היתה גדולה מהפתעתי לגלות שהמבקרים דווקא לא אהבו את הרעיון. כלומר, כש"עזאזל" יצא בעברית דווקא פירגנו לו כולם. את "גמביט טורקי" לעומת זאת, היה ממש אופנתי לקטול. המבקרים, נראה לי, קצת התבלבלו. הם התלוננו שזו לא ספרות טובה, אבל נו באמת, זה לא אמור להיות "מלחמה ושלום", זה אמור להיות בידור שקורץ ל"מלחמה ושלום". זה כל ההבדל. הגדילו לעשות כמה מבקרים שהתלוננו על התוספות של הספר. "למה צריך את כל ההערות האלה?" התלוננו הסנובים, שכנראה מבינים בעצמם את הרמזים לספרות, ושכחו שהספר מיועד גם לפשוטי עם שלא מזהים כל רמז לציטוט מפורסם של גוגול.
הגדיל לעשות המבקר של וויינט, שבהתחלה מתלונן שפנדורין הוא לא בלש מבריק, מתעלם מזה שזה לא עוד ספר הערצה לבלש כל יכול, אלא בידור תוך פתרון תעלומה. אבל תלונתו המוזרה ביותר היא ש"למה היה צריך נספח עם הסברים על השמות, דרגות ותמונות?" מה זאת אומרת למה? כי זה עוזר לקוראים פחות מוכשרים ממך לקרוא, כנראה. ויש אנשים שכן נהנו מהנספח הזה. התחושה מהביקורת הזו היא כאילו "אני רוצה לקטול את הספר, אבל אין לי ממש רעיון, אז בוא נקטול את הנספחים שההוצאה הוסיפה מטוב ליבה!". נו באמת.
בעברית יצאו כבר שני ספרים בסידרה. ברוסית תשעה. בשבדית חמישה. ידידי דימה, שקורא רוסית, סיפר לי שהסופר פירסם באתר האינטרנט שלו את הגירסה הרוסית של הספרים להורדה בחינם. איזה כיף להם. אז הוא כבר הרבה אחריי בסידרה. את זה עוד אפשר להבין, בכל זאת זה שפת המקור של הספרים. אבל המחשבה שהבנזוג עומד לעקוף אותי בסידרה, וברור לי שהוא יעשה את זה בחיוך זדוני תוך "וואי וואי את לא מאמינה מה קורה" זה מה שהורג אותי. נו מתי כבר יפרסמו את הספרים הבאים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
