עדי בעולם

טוב, פטריות הפורצ'יני כבר בקערית המים, הכרישה מתייבשת מהמים שניקו אותה, ויש לי זמן קצר לכמה אנקדוטות קולינריות.

ביום שישי הלכנו עם שרה האיטלקיה והחבר שלה למסעדה האיטלקית היחידה בעיר ששלושת האיטלקים בכיתה הסכימו שהיא טובה. צריך לציין עוד לפני זה שהבנזוג ואני, שנינו אוהבי פיצה גדולים, לא אכלנו פיצה מאז הביקור האחרון בישראל. למה? כי הפיצה פה על הפנים, זה למה. ככה זה כשרוב המקומות שמוכרים בהם פיצה נקראים מסעדת פיצה-קבב, והקבב השבדי הוא אגב שוארמה, והמהגרים שמחזיקים אותם לא מגיעים מאיטליה.

אז שנינו היינו מורעבי פיצה, וכשסיפרתי לבנזוג ששלושת האיטלקים של הכיתה דיווחו על פיצה טובה, הוא פצח בתחינות "אז בואי נצא איתם לארוחת ערב" וכו. אז ככה קבעתי בסוף עם שרה והחבר שלה. וזו היתה קצת בעיה, כי שרה סיפרה לי שלחבר שלה כבר יוצא מהאף אוכל איטלקי, כי זה מה שהיא מבשלת גם בבית, ואם זה לא לתת אגוזים למי שאין שיניים, אז מה כן, אבל בסוף הוא הסכים לצאת למסעדה איטלקית, והלכנו.

המסעדה בהחלט איטלקית. דגל איטליה ענק מעל הדלת, עובדים איטלקים, אקוסטיקה מזעזעת וסועדים קולניים (איטלקים, ברור שאיטלקים). איך שנכנסנו אץ אלינו בעל המקום, והוא ושרה פצחו בשיחה קולנית באיטלקית. "למה הם רבים"? לחש לי הבנזוג, כאילו שאני מבינה איטלקית יותר ממנו, אבל החבר של שרה משך בכתפיים והרגיע אותנו: "הם לא רבים, הם רק אומרים שלום". (אגב, אותו דבר שמעתי מאנשים שלא מבינים עברית שביקרו בישראל פעם ראשונה - כולם חשבו שאנשים רבים סביבם, עד שלמדו שככה זו פשוט העברית והאנשים כאן. קולניים).

הזמנו בירה איטלקית, ושרה הודיעה לנו שיש לנו מזל, היא וידאה שאנטוניו היום במטבח, כי רק הוא הרי אופה פיצה ראויה, כל השאר, היא החוותה בדרמטיות, פפףף, זה לא פיצה זה. הבנזוג ואני רק התמלאנו יותר ציפיות. אז לקחנו פיצות (הוא את הצמחונית, עם חצילים, קישואים ופלפלים קלויים, ואני עם נקניק איטלקי ועגבניות) ועוד לפני זה לקחנו מנות ראשונות. הבנזוג הלך על קפרזה (מה שקצת מעליב, כי את זה אני עושה לו בבית בעצמי, ועוד יותר משוכללת) ואילו אני, כמובן, הלכתי על קרפצ'יו. וזה, להבדיל מקרפצ'יו אחרים שאכלתי בשבדיה, היה אחד הקרפצ'יו המצויינים שאכלתי בחיי. פיסת בשר שעל אף שהיתה דקה היתה ממש בשרית ועסיסית, ובדיוק התיבול הנכון מלמעלה. יאממ יאממ.

גם שרה לקחה פיצה, ואילו החבר שלה הכריז שעל גופתו הוא אוכל שוב פיצה, והזמין איזו פסטה. (הבנזוג, שתמיד רצה חברה איטלקייה, בהה בו בתדהמה כשהוא התלונן שהחברה האיטלקייה שלו כל הזמן אופה לו פיצות בבית. כבר ממש יכולתי לראות איך הוא שוקל להציע לו להחליף חברות לאיזו תקופה).

ואז הגיעו הפיצות. דקות (ככה אני אוהבת), רוטב עגבניות מצוין, ירקות טריים (כן, בשבדיה יש גם פיצריות שמגישות ירקות מקופסת שימורים על הפיצה שלהם. איכס), וריח מצוין. הן היו גדולות, ואף אחד לא הצליח לסיים את הפיצה שלו. לא היה מה לדבר על קינוח, שכן אם היה לי מקום הייתי דוחפת עוד ביס של פיצה. היה פשוט מעולה.

אחרי זה עוד נסענו לטיול רגלי באיזה אי ששרה והחבר שלה מכירים. היה ערב מצוין.

היום בכיתה נאנחה שרה: תיכננתי לאפות קנלוני בתרד וריקוטה, אבל בעוד באיטליה אפשר לקנות רוטב בשמל ראוי מוכן, פה שום רוטב בשמל מוכן לא שווה להוסיף למשהו שמבשלים, אז עכשיו אני צריכה להכין את הבשמל לבד. שאלה דיאנה המקסיקנית: ואיך את עושה את הקנלוני? "או, זה פשוט", ענתה שרה, ופצחה בהסבר לא פשוט בכלל. דיאנה ואני האזנו בשקיקה, וכששרה סיימה היא שאלה: "ואיך עושים גוואקמולי?" "או, זה פשוט", אמרה דיאנה, והכתיבה לשתינו מתכון לגוואקמולי.

כשנציגות איטליה ומקסיקו סיימו לדבר, הן הסתכלו עליי בציפייה. "רוצות מתכון לשניצל?" מלמלתי, שהרי אני לא יכולה לעבוד על איטלקייה שהמתכונים האיטלקים שלי הם ישראלים. בסוף נתתי להן מתכון לטראפלס. מה, זה כבר מאומץ בישראל, לא?