עדי בעולם

סיפורו של פורד, על מפגש הפיסגה בין ההורים שלו להורים שלה שיקרה בקרוב, העלה בי זכרונות משועשעים מהביקור של ההורים שלי אצל אמא של הבנזוג.

במשך כל השבוע שלפני המאורע ההיסטורי של ארוחת הערב הציקה לי אמא שלו בשאלות: איזה בשר מותר? ומה היה העניין הזה עם החלב, אסור לערבב? מה זאת אומרת? ואם החלבי לא מעורבב עם הבשר רק עומד בצלחת לידו, זה בסדר? כמה שאמרתי לה שמותר הכל, שההורים שלי לא דתיים, ושתפסיק להטריח עצמה עם שאלות מלחיצות כאלה, לא עזר. כלומר, עזר קצת, היא הפסיקה להתקשר אליי, אבל הבנזוג דיווח שעכשיו היא מטרידה אותו בשאלות כשרות, והוא, כידוע, לא רב גדול.

השיא הגיע עת דיווחה לי אמא שלו שהיא חיפשה חנות כשרה. באי שהיא גרה בו אין כמובן, והיא ממש שקלה לנסוע אל העיר הקרובה (שעה וחצי נסיעה), גטבורג, שגרנו בה אז, כדי לקנות בשר כשר. זה היה מפתיע, שכן אפילו לא ידעתי שיש בגטבורג חנות כשרה. בכל מקרה, אסרתי עליה לעשות את זה והבטחתי לה שההורים שלי לא ידרשו תעודת כשרות, רק עוד רוטב.

היום הגדול הגיע. ההורים שלי, שהגיעו יום קודם לשבדיה, ואנחנו, נכנסנו אל האוטו שהם שכרו (אאודי איי-6. איזה תענוג היה לנהוג. וזו גם היתה הפעם היחידה שנהגתי בשבדיה) ונסענו אל האי. אמא שלו הכינה את הבית וכיבתה את כל האורות למעט שני נרות (ככה זה השבדים, אוכלים בחושך, כאילו לא מספיק מדכא פה). ההורים שלי התיישבו אל השולחן, ואמא שלו פצחה בנאום הבא: "רציתי מאוד להשגיח על עניין הכשרות, לא להגיש לכם בשר שאתם לא אוכלים או משהו מעורב בחלב, ולכן החלטתי לעשות ארוחה כשרה, ולהגיש דג במקום". על פניו של אבא שלי , שתמיד יבחר בשר על פני כל דבר אחר, נרשמה בבירור אכזבה שבמקום סטייק הוא הולך לקבל איזה סלמון, אבל אמא שלי זכרה להנהן בנימוס ולהודות לה על ההתחשבות, אפילו שלא היה צריך. "אז למנה עיקרית נאכל סלמון בשמנת", הצהירה אמא שלו בשמחה, והוסיפה: " ולמנה ראשונה - שרימפס"!

שתיקה. ההורים שלי מנסים למחוק את החיוך שעולה להם, הבנזוג מתעלף מצחוק בצד. "משהו לא בסדר?" תוהה אמא שלו. "גם שרימפס זה לא כשר!" קורא הבנזוג בחיוך נקמני (הוא די כעס עליה שהיא הכינה דגים, שהוא לא אוכל). אבא שלי מנסה לעודד אותה: "אנחנו דווקא אוהבים שרימפס". ואמא שלו פוצחת בהתנצלויות ללא סוף. עד היום, שנתיים וחצי אחרי, אחת לכמה זמן, מתפלקת לה התנצלות על זה שהיא הגישה שרימפס. כמה שאני אומרת לה שההורים שלי דווקא אהבו מאוד את האוכל, כלום לא עוזר.