התיכנון לסופ"ש הזה כלל שני אירועים שאפשר להחשיב כאירועים מצד הכלה: הערב היינו אמורים ללכת למסיבת יום ההולדת של חברתי אגנה, ומחר בערב אנחנו אמורים ללכת לסרט הישראלי שמציג פה בקולנוע, "אור". למרבה ההפתעה, הבנזוג לא הציב מכשולים בכלל, והסכים מייד ללכת למסיבה של אגנה (ולפני שאתם חושבים למה שלא יסכים, ראוי לציין שאגנה סיפרה לשנינו בהתלהבות שהיא מזמינה את כל חברותיה וחבריה הליטאים למסיבה, ושזו תהיה מסיבה בנוסח ליטא. אפילו אני כבר תהיתי אם יש דרך לצאת מהמאורע המזרח אירופי בלי להעליב אותה), וגם לסרט הישראלי. ציינתי לעצמי לשבח את התנהגותו המופתית.
אוח, התמימות. היום בבוקר קם הבנזוג, חזר אחרי רבע שעה למיטה, והצהיר בקול עצוב: "אני חולה". ברגע הראשון לא קישרתי בין אירועי סוף השבוע למחלה הפתאומית, ושאלתי בדאגה כנה מה לא בסדר. הבנזוג נראה חוכך בדעתו: "יש לי, אממ, קצת כאב בגרון. ו.. כן, נזלת!" (משיכה באף להראות שיש מה, ומייד אחרי זה שיעול פאתטי). אמונה על חוק ה"רק אם יש חום לא הולכים לבית הספר", בדקתי אם יש. אין. אהה. אבל לכי תוכיחי עכשיו שהוא מתחזה לחולה רק בגלל שהוא לא רוצה ללכת למסיבה הליטאית ולסרט הישראלי.
יצא שהבוקר הכנתי לו ארוחת בוקר למיטה (כי הרי הוא חולה) שלאחריה הוא קם כאילו כלום לצפות בדיוידי של ג'קי צ'אן (הוא קנה איזה עשרים, ומתפלא כל פעם מחדש כשאני לא רוצה לראות את זה איתו), וצרך עוגיות ותה בכמויות (אני הגשתי, הוא הרי חולה), ואחרי שאכל את רוב העוגיות הוא הצהיר שהוא לא רוצה צהריים, "כי ככה זה כשחולים, אין תיאבון". כאילו זה לא מאה העוגיות שהוא אכל שסתמו לו את התיאבון.
רררר. עושה רושם שאני הולכת למסיבה של אגנה לבד. ואני לא מכירה שם אף אחד חוץ מאגנה והחבר שלה, רק שהם יהיו עסוקים עם עוד שלושים האורחים האחרים שלהם, הליטאים. אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
