עדי בעולם

בדרך לכיתה ראיתי שני כלבים נוהמים אחד העל השני. הדז'ה וו החזיר אותי אחורה בבת אחת.

בספטמבר נסעו אחי והחברה שלו לתאילנד. אני בדיוק באתי לארץ לכמה שבועות לעבוד. העיסקה השתלמה לשני הצדדים: אני קיבלתי את הדירה השווה שלהם למגורים בזמן שאני בארץ, ובתמורה שמרתי על הכלב שלהם, סמויאד מא-מם הידוע גם בכינוי אחייני האהוב. מהר מאוד היכרתי את הרגלי הטיול של האחיין: הכלב, כידוע, דוגמן מטופח, אך בעל גינונים של מאפיונר. בעוד אל פודלים, קוקרים וכל כלב אחר שקטן ממנו הוא נהג בחביבות אין קץ ושמח תמיד לרחרח במקומות האינטימיים שלהם, כשראה הכלב כלבים חזקים ממנו, נגיד אמסטף או רוטוויילר, מיהר לנהום אליהם בשנאה אמיתית, כאילו יש להם מזל שהוא קשור אחרת הוא כבר היה מראה להם מאיפה משתין הכלב. אפשר לומר שהוא ערס טיפוסי: מול כל כלב טרף שפגשנו הוא נהם "תחזיקו אותי! תחזיקו אותי לפני שאני הורג אותו!" אני החזקתי, והכל היה בסדר.

עד שיום אחד, לפני שהלכתי לעבוד, טיילתי עם האחיין את הטיול הרגיל, כשלפתע הופיע מולנו איש עם בולדוג. בתוך שנייה הפך האחיין מכלבלב מענטז לאריה שואג. בנהמות עזות הוא הסתער לעבר הבולדוג. מתורגלת, לחצתי באדישות על כפתור העצירה של הרצועה לפני שהוא מגיע קרוב לכלב.

קלאק. הרצועה נקרעה. הכלב שלי, שלא תיכנן את החופש הזה, מצא עצמו ממשיך עם כוח האינרציה ישירות אל הבולדוג, שנראה המום מהארוחה הבלתי צפויה שנחתה לרגליו. לפני שמישהו הצליח לעשות משהו כבר היה הבולדוג על האחיין. ראיתי שחור בעיניים, ומדי פעם קצת לבן מבצבץ מתחתיו. הבעלים של הבולדוג, שנבהל כמוני, ניסה למשוך את הכלב שלו עם הרצועה, אבל האחיין, שהיה אחוז בפה של הבולדוג, רק נמשך איתו. בלית ברירה ניסיתי לדחוף ידיים אל ערימת הפרווה והשיניים הזו ולנסות להוציא משם את הכלב שלי חי. "מה זה כבר לאבד אצבע או שתיים לעומת הצורך להסביר לאחי מה קרה לכלב שלו", שיננתי לעצמי.

זה היה כאמור בישראל, שבה, כידוע, לכל אחד יש מה לומר. בעוד אני מסכנת את שלמות גופי בניסיון להציל את הדוגמן שלי מכלבם של בני בסקרוויל, הופיעה אישה בחלון בבניין ממול, וצעקה לי: "את רואה גיברת, זה ילמד אותך ללכת עם הכלב בלי רצועה"! לשנייה התחשק לי להפקיר את האחיין למפלצת וללכת להראות לאישה שגם אני יכולה לנשוך, אבל התגברתי על עצמי לטובת האחיין, ומצאתי עצמי רבה עם הבולדוג. את האחיין הוצאתי מתחת לבולדוג כשהוא רועד קלות. לקח לו חמש דקות של הליכה שפופה ואז הוא התאושש וחזר לענטז סטייל "איזה מזל היה לבולדוג הזה שהבעלים שלי הכריחה אותי להפסיק". אני לעומת זאת רעדתי עוד חצי יום אחר כך.

ומה קרה היום? היום זה היה בסגנון שבדי. הבעלים של הכלב הנוהם אמרה לו בקול צפוני קר "מקס, טיסט!" שזה "שקט" בשבדית, ובתוך שנייה מקס השתתק. אפילו הכלבים שלהם יותר ממושמעים משלנו.