כשאני פה אני משתדלת לקרוא בעיקר בעברית. גיליתי ששפה, גם שפת אם, יכולה להידלדל אם לא משתמשים בה לעיתים תכופות מספיק. עיקרון הקריאה שלי הוא פשוט: אם הספר יצא במקור באנגלית, והשפה מוסיפה משהו לאיכותו - אני אקרא אותו באנגלית. אם הוא יצא במקור בעברית או בכל שפה אחרת שאינה אנגלית, אני אקרא אותו בעברית.
כך שלא היתה עצבנית ממני כשגיליתי באמצע הקריאה של הספר השבדי במקור, "מוסיקה פופולרית", עליו עמלתי באנגלית, שהוא בדיוק יצא בתירגום עברי, כך שבעצם יכולתי לקרוא אותו בעברית בחצי הזמן. מה פתאום בכלל קראתי ספר שבדי באנגלית? או, שאני מאמינה שאחת הדרכים הכי טובות להכיר תרבות היא לקרוא את הספרים שלה. יצא לי לקרוא עד עכשיו בעיקר קלאסיקות שבדיות, שזה גם חשוב כמובן, אבל זה לא מלמד מספיק על התרבות של היום. כך הגיתי את הרעיון המופלא של לקרוא ספרים שבדים עכשוויים, כאלה שמובילים את מצעד רבי המכר פה בשנים האחרונות.
הבנזוג התלהב מאוד מהרעיון, בעיקר בגלל שזו היתה שעת הנקמה שלו: עד עכשיו, הפעלתי את עיקרון ה"תרבות מכירים דרך ספרים" בעיקר עליו, וקניתי לו המוני ספרים ישראלים מתורגמים לאנגלית. וזו היתה גם הדרך להבין שמה שקסום בעיני בעברית לא תמיד יקסום למתבונן מהצד. את "רומן רוסי", למשל, אחד הספרים שאני הכי אוהבת בעולם, קניתי לו בהתרגשות של ממש, והתאכזבתי מאוד כשהוא משך בכתפיו בתום הקריאה ואמר "פ'סדר, לא יותר". הושבתי אותו מייד לפוסט מורטם, דורשת לדעת מה גרם לו לפספס את העובדה שמדובר ביצירת מופת, והוא נאנח: "יותר מדיי שמות, התקשיתי לעקוב אחרי מי זה מי" (וזה כמובן קשה במיוחד למי שלא רגיל לשמות ישראלים ולכן לא מבדיל בין יעקב לאפרים למשולם לברוך ולאורי ויוסי), "לא הבנתי את כל עניין חבורת העבודה" (הייתי צריכה לחשוב על זה שהוא לא מכיר את ההיסטוריה עם החלוצים, והאיכרים, והסוציאליזם, והברון, ולכן כל הקונספט יהיה זר לו), ובנוסף היו עוד המון ניואנסים שהוא הפסיד. (כמו למשל למה בוסקילה, עוזרו הנאמן של ברוך בבית הקברות, לעולם יהיה זר בכפר - הוא לא זיהה את השם בוסקילה כלא אשכנזי, ולכן לא קלט שיש פה גם עניין של עדות, וסנוביזם של מי עלה קודם, וכך פיספס את כל עניין הביקורת על החברה והחיצים המושחזים ששלו משלח בחברה הישראלית).
אז זו היתה שעת הנקמה שלו, ומהר מאוד הוא קנה לי את "מוסיקה פופולרית", או בשמו המקורי וגם איך שהוא נקרא בעברית: "מוסיקה פופולרית מוויטולה". הוא שקל לקנות לי את זה בשבדית, ובכך לקטוף שתי ציפורים במכה אחת - גם ספר על החברה השבדית, גם קצת הרבה תירגול של השפה, אבל אז החליט שיש יותר סיכוי שאני אטרח לקרוא את הספר אם הוא יהיה באנגלית.
מדובר בספר שהיה שבועות ארוכים בראש מצעד רבי המכר השבדים, ופחות או יותר כל המשפחה של הבנזוג קראה אותו. אז התחלתי לקרוא אותו. ראשית, חייבים לומר שזה לא בדיוק מה שציפיתי. אני דימיינתי לעצמי ספר על החיים המודרנים בשטוקהולם. במקום זה קיבלתי ספר על החיים בסיקסטיז בחור הכי מרוחק שיש בשבדיה. כפר קטן בשם פאיילה, השוכן בתוך החוג הארקטי, כלומר ממש ממש בצפון המדינה, וצמוד צמוד לגבול עם פינלנד. אז קצת הווי חיים שטוקהולמי לא קיבלתי מהספר הזה. מה שכן קיבלתי, היה מידע שלא ידעתי לפני: בעוד כולם פה יודעים שבפינלנד יש מיעוט דובר שבדית, הרבה בשבדיה לא יודעים שיש מיעוט בשבדיה שדובר פינית. המיעוט הזה גר בכפרים הקטנים באיזור פאיילה, והוא תוצאה של החלוקה השרירותית של הגבול בין שבדיה לפינלנד, לפני המון שנים.
אני מכירה כמה פינים שעברו לשבדיה. רובם אינם בעלי גאווה לאומית. להפך. חברה פינית אמרה לי פעם: "אם את פוגשת מישהו שגאה בכך שהוא פיני, סימן שהוא לא נולד בפינלנד". ב"מוסיקה פופולרית" הגיבורים נולדו בשבדיה, אבל הם רואים את עצמם כפינים וגאים במסורת הפינית. הם תמיד יעדיפו אוכל פיני, אלכוהול פיני, מסורת פינית ו-נשים פיניות. המשפחה של הגיבור המספר מתגאה בזה שכל בניה חסונים ושתקנים, "גברים אמיתיים". ולמה הם ככה? כי הגברים של המשפחה מקפידים לשאת רק נשים פיניות אמיתיות. הם חוצים את הגבול אל פינלנד, שוהים שם קצת זמן, מוצאים אישה וחוזרים איתה לשבדיה. זה יוצר הרבה משפחות שהן בעצם הרבה יותר פיניות משבדיות.
הספר הזה הוא מעין ביוגרפיה לא רשמית של המחבר, מיקאל ניאמי. על הכריכה מצאתי גם תמונה שלו. לפני שקראתי את הספר, כלומר כשעוד חשבתי שהוא שבדי שבדי, משהו בתמונה נראה לי מוכר אך מוזר. הסתכלתי עליה קצת ולא הצלחתי להבין מה נראה לי מוכר פה.
אחרי זה הראיתי אותה לבנזוג, שפיענח בשנייה מה נראה לי מוכר. "הוא נראה פיני", אמר בטבעיות. להרבה פינים יש מראה מאוד מיוחד: עיניים מלוכסנות קצת, שיער מאוד חלק. אפשר לומר שהם נראים כמו אסייאנים בלונדינים. כל הפינים שיצא לי להכיר, גם אם לא נראו אותו דבר, היה בהם משהו דומה אחד לשני - אותן עיניים קצת מלוכסנות. קצת כמו ביורק רק בבלונד. ואחרי שהבנזוג אמר את זה, קלטתי שגם מיקאל ניאמי נראה פיני. ובאמת, תוך כדי הספר הבנתי שהוא באמת יותר פיני משבדי.
הספר עצמו כונה בידי המבקרים "ניק הורנבי של שבדיה". נו, טוב. אולי קצת. ספר חביב, אך לא יותר. כיוון שכאמור הוא כבר יצא בעברית, אז יאללה, למה שלא תנסו? בכל זאת, טעימה מעולם תרבותי אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
