עדי בעולם

עוד לפני תחילת הפוסט, לכל מי שהגיע לכאן דרך גוגל כדי להבין איך קושרים עניבה, הקישור הזה יעזור לכם יותר.

"שמעי", אמר הבנזוג לפני חודשיים, "ביום שישי, העשרים במאי, יש איזה אירוע של אגודת מדעים שבדית, אנחנו מוזמנים". "אנחנו חייבים ללכת?" שאלתי די בבאסה, כי כבר הייתי במלא אירועים כאלה, וכולם משמימים באותה מידה. "כן", ענה הבנזוג, "פשוט זכיתי באיזה פרס, אז יעניקו לי אותו באותו ערב".

חודשיים עברו. שלשום אומר לי הבנזוג: "את זוכרת שיש לנו את האירוע הזה מחר?" האמת, שכחתי ממנו לגמרי. "בוו-דאי שאני זוכרת", אמרתי. "מתברר שזה עניבות שחורות", אמר הבנזוג, "אז תארגני לך שמלה הולמת".

עדיין לא התרגשתי. כבר הייתי באירועים האלה. הבנזוג חנוט בחליפה, אני מעפעפת בשמלה, התקרובת היא יין אדום או יין לבן לצד כריכוני פטה כבד, וכולם מסתובבים ומציגים את נשותיהם אחד לשני. מרוב פרופסורים שיוצא לי להכיר שם אני בדרך כלל לא זוכרת אפילו אחד. קארל? פרדריק? מיקאל? תזכיר לי מי היה מי?

רק שהערב אתמול היה קצת שונה.

מסתבר שהבנזוג, סמל הצניעות שכמוהו, זכה בפרס די רציני. זה נקרא פרס גוסטפסון למדענים, על שם הנדבן הגדול יורן גוסטפסון. אני כמובן לא שמעתי על הפרס הזה עד אתמול בערב, אבל מעכשיו סביר להניח שאני כבר לא אשכח אותו לעולם. הערב היה אמור להיות טקס הענקת הפרס וארוחת ערב מלאה לצידו. הטקס נערך בבית המכירות הפומביות של בוקובסקי, שהוא בית המכירה הפומבית הגדול בשבדיה. ארוחת הערב נערכה במוזיאון הלאומי (!). לא רק זה, מסתבר שהיתה הזמנה מודפסת, עם לו"ז מפורט, עם השם של הבנזוג כמקבל הפרס ועם השם המלא שלי עם המקום שאני צריכה לשבת בו וכאלה. ולי לא היה מושג שזה רציני ככה. כל מה שידעתי היה הלו"ז הבא: "קבלת הפנים מתחילה בשש", אמר הבנזוג, "הטקס מתחיל בשבע. נראה לי שאפשר לאחר".

אז לא השקעתי. לא טרחתי לעשות פן (אם מישהו רק היה מזהיר אותי שהזרקורים יהיו גם עליי בתור בת הזוג של, בעוד השיער שלי נראה כמו נוצות מרוטות), לבשתי את השמלה השמורה אצלי תמיד לאירועים האלה (של נעמה בצלאל, כי אין כמו לומר "זו מעצבת ישראלית"), לא טרחתי על האיפור יותר מכל יציאה אחרת, והכי גרוע, לא התחשק לי לשבור את הגב עם נעלי עקב, אז לבשתי את המגפיים החביבים עליי, זמש מזארה, לחלוטין לא לפי החוקים של "עניבה שחורה".

הבנזוג הופיע בבית ברבע לשש, מתוך החישוב של לוקח לו חמש דקות להתלבש, פלוס עשר דקות הליכה למקום האירוע. הדברים השתבשו בנקודה הזו. הבנזוג שכח איך קושרים עניבה. גם אני שכחתי (אבוי, ואני חשבתי שאני עקרת בית מושלמת). במשך עשרים דקות עמד הבנזוג וניסה לקשור את העניבה כמו שצריך. יש לו רק שתי עניבות ראויות לאירועים כאלה, והוא כבר קימט אחת לגמרי בניסיונות לקשור אותה. אחרי עשרים דקות זינקתי למחשב, למצוא ברשת מדריך מצולם לקשירת עניבה. זה הוביל לעוד עשרים דקות של ניסיונות מול המחשב, ולקימוט העניבה השנייה. בסוף השארנו איזה קשר עניבה עלוב שהבנזוג הצליח לנפק בקושי, וזינקנו החוצה, הבנזוג כמעט רץ בחליפה, אני מדלגת אחריו עם השמלה ותיק הערב, אנשים  ברחוב מסתכלים עלינו בתימהון.

הגענו למקום בחמישה לשבע. בכניסה עמדו מארגני הטקס לחוצים בטירוף. רק כאן קלטתי את גודל האירוע ואיך הבנזוג קצת זילזל במעמד. בעוד אנשים במדים לבנים ועניבות לקחו מאיתנו את המעילים, ניגש מארגן הטקס אל הבנזוג ורשף "איפה אתה? כל המוזמנים מחכים לך". במונחים שבדים מדובר בהתפרצות זעם של ממש. הבנזוג, ששקרים לבנים, שלא לומר טקט, הם ממנו והלאה, ענה: "שכחתי איך קושרים עניבה, וגם זוגתי לא הצליחה בלה בלה בלה". נעצתי בו מבט שנועד להרוג, אבל בדיוק בשנייה הזו המארגן קטע אותו ולקח איתו, מותיר אותי לבד. כמו שאני עומדת שם, תוהה לאיפה הולכים מכאן, ניגש אליי צעיר בלונדיני מסורק למשעי ואמר בנימוס: "עדי? אני ריקארד, סטודנט של בעלך, אני אלווה אותך הערב". קצת בהלם נתתי לו לקחת אותי, הוא הושיט לי כוסית שמפניה וספרון קטן עם הלו"ז להערב, והוביל אותי על פני בית המכירות, בין המון תמונות שעל כל אחת מהן היה תג מחיר של כמה מאות אלפי קרונות, אם לא מיליונים.

ריקארד לקח אותי אל אולם הטקס. הבנזוג, מתברר, כבר הושב במקום השמור לו בשורה הראשונה, ואילו אני התיישבתי לצד ריקארד באחת השורות האחוריות יותר. על הבמה עלה מנהל בית המכירות, שפצח בנאום משמים בן רבע שעה על היצירות הנמכרות עכשיו ("ומשמאלכם, אתם רואים את הציור המפורסם של הצייר הרוסי בן המאה השמונה עשרה בלה בלה בלה, מחיר התחלתי מיליון קרונה"...), ולאחר מכן הזמין לבמה איזה צמד נגנים לבצע איזה קטע מוסיקלי, שאחריו ניתנו עוד שני נאומים, שניהם של פרופסורים, אחד מהעבודה של הבנזוג ואחד מאוניברסיטת אופסלה. שני הנאומים ניתנו בשבדית וסקרו תחומי מחקר בפיזיקה ובמתימטיקה. התחשק לי להירדם, רק שהסטודנט ריקארד ישב לידי מתוח ונכון לביצוע כל מטלה שאני אטיל עליו, ולא היה נעים לי להירדם לידו. ואז, בשעה טובה, הוזמנו מקבלי הפרסים לעלות לבמה (היה מקבל פרס מכל תחום, פיזיקה, מכניקה, מתימטיקה, וגם היו כמה שקיבלו עם מחקר רפואי), ואני צפיתי בבנזוג על הבמה, מודע לחלוטין לקשר העניבה הגרוע שלו, מביט בקהל במבוכה. לפחות הוא קיבל את הפרס, ואנשים מחאו כפיים בנימוס.

כל הטקס הזה לקח משהו כמו שעה, ומכאן פנו המוזמנים ישירות אל המוזיאון הלאומי, לארוחת הערב. המוזיאון הלאומי של שבדיה יושב על חצי אי קטנטן מול ארמון המלך. מדובר בבניין מרשים, והיה עוד יותר מרשים לגלות שהוא נפתח במיוחד בשביל האירוע. בכניסה למוזיאון עמדו אותם מלצרים במדים, שלקחו שוב את המעילים מכולם והובילו אותנו לשולחנות. זה היה מאוד מרשים - חמישה עשר שולחנות סודרו להם בתוך חלל עם תקרה בגובה ארבע קומות. על כל שולחן הוצבו פמוטים כבדים עם שישה נרות, והשולחנות סודרו עם שלושה מזלגות, שלושה סכינים, שלוש כוסות יין שונות ותג שם לכל כיסא, שחלילה לא תשבו במקום הלא נכון.

הבנזוג ואני שובצנו באותו שולחן, אבל לא אחד ליד השני. ליד הבנזוג התיישבה בלונדינית יפהפייה, בשמלת ערב קצרצרה סגולה עם של לבן מהמם, ועיפעפה אליו. אותי לעומת זאת, הושיבו בין זוג עורכי דין בגיל העמידה. ממש מקסים. צותתי בלהט לשיחה של הבנזוג עם הבלונדינית המהממת, והתברר שהיא לא רק יפה, היא גם אופה, או לפחות אופים בשבילה: היא נכדתו של גוסטפסון הגדול, או במילים אחרות, היא גם כוסית וגם יורשת מיליונים. הבנזוג חייך אליה בנעימות ושוחח בלבביות, בעוד אני מתאמנת על כל לחשי הוודו שאי פעם ידעתי, על מנת שהיא, או בסדר, אם אין ברירה אז הוא, יקבלו שבץ במקום. זה לא עבד.

ואז הוגש האוכל. אין מה לומר חוץ מוואו. מנה ראשונה: שרימפס בעשבי תיבול על מצע ריזוטו, עם יין לבן מעולה. מנה עיקרית: פילה בשר ציד ברוטב שמנתי עם תפוחים, לצד קראנבריס, תפוחי אדמה אפויים ושעועית ירוקה וצהובה. עם יין אדום, כמובן. "טעים לך האוכל?" שמעתי את הבלונדינית מעפעפת אל הבנזוג, "אני ישבתי בוועדה שבחרה את התפריט". רררר. לקינוח הוגשו בישקוטי לצד פטל, אוכמניות ורובארב טריים, עם גלידת וניל, ויין קינוח כמובן. (הערה: אין לי מושג איך לתרגם רובארב. אני חושבת שאומרים ככה גם בעברית. זה פרי שלא ראיתי אף פעם בישראל. הוא נראה כמו סלרי, אבל סגול ירוק, וחמוץ-מתוק. בד"כ אוכלים אותו אפוי בפאי או בקרם. אף פעם לא אכלתי אותו טרי לפני, אבל זה היה חביב). ואז כמובן, קפה, לצד קוניאק, קלוודוס או קואנטרו. ספירת האלכוהול שלי לארוחת הערב: שמפניה, יין לבן, יין אדום, יין קינוח וקלוודוס. וזו היתה רק ההתחלה.

כשיצאנו מהאירוע (הבנזוג נפרד בצער מהבלונדינית העשירה), היינו מלאי אדרנלין. היה כבר לקראת חצות, אבל התברר שחבורת חברים ישראלים שלנו יושבים בפאב באי הדרומי. נו, מה לא נצטרף? תמיד יש מקום לעוד קצת אלכוהול. עברנו קודם בבית, כי הבנזוג השתוקק לצאת מהחליפה, והלכנו לפאב, להרים כוסית לחיים למקבל הפרס. היה כיף.