עדי בעולם

גילה המריאה הבוקר חזרה לישראל, אחרי חמישה ימים עמוסים לעייפה בטיולים בכל שטוקהולם, קניות, מוזיאונים, מסעדות. אחח, נעים.

אני עוד אכתוב על מה ראינו ויהיו גם תמונות, אבל הנה סיפור אחד קטן על ההבדל בין מי שכבר אמא לבין מי שאינה. גילה ואני הולכות בחנות צעצועים גדולה, מחפשות מתנות ליורש העצר שלה, שנשאר בישראל לזמן גיבוש עם אבא והסבתות. אנחנו מגיעות לקיר של הלגו. בעוד גילה מופתעת לגלות שיש סידרה שלמה של לגו שמבוססת על בוב הבנאי, אני הופתעתי לגלות שיש דבר כזה בוב הבנאי. (טוב, הגזמתי קצת. אבל המאורע המדויק הזה קרה לפני שנתיים, עת חגית מקליפורניה היתה פה וקנתה אביזרי בוב לילד שלה, בעוד אני לא הבנתי על מה היא מדברת ולמה הבוב עם הקסדה הצהובה כל כך להיט).

אניווי, מייד צללנו בין קופסאות הלגו, לראות מה נקנה לילד של גילה. כמו מומחית לרכב כבד, איבחנה גילה בין שלל הדגמים השונים של המשאיות שבוב הבנאי חבר (?) שלהן, ואף קראה להן בשמות (וזה הזמן לומר, שביום שאני אתחיל לקרוא למשאיות על בסיס שם פרטי אני מאוד אדאג! אני מקווה שאת קוראת את זה גילה). למרבה הצער, רוב הקופסאות היו פשוט ענקיות, ממש לא בגודל שיכול להידחק במזוודה יחד עם עוד שלל המתנות והקניות. עד שמצאנו קופסה אחת בגודל בינוני, שבה, לעיני הלא מבינות, היה בוב עם עוד רכב כבד. "לא, זה לא טוב", נאנחה גילה למראה הבולדוזר, "אנחנו לא מכירים אותו, איך אני אביא אותו לילד?" לשנייה תהיתי אם דעתה של החברה שלי השתבשה עליה. "את מפחדת להכניס טרקטור לא מוכר הביתה?" גילה צחקה איתי, אבל לא השתכנעה.

ואז מצאתי, מוחבאת בסוף המדף, עוד קופסה, ובגודל אפשרי למזוודה. שלפתי אותה מייד, מגלה תמונה של בוב הבנאי עם איזה מערבל בטון. "תראי", נפנפתי בקופסה בטון של ניצחון, מצביעה על מערבל הבטון, "אותו את מכירה?" גילה תקעה בי מבט השמור למפגרות ואמרה בטון מוכיח: "אותה. בטח שאני מכירה אותה". "אה, סליחה", אמרתי, איך לא שמתי לב שזה בחורה?" האמת שזה שבר גם את גילה, ופה פצחנו בצחוקייה מטורפת של איזה עשר דקות, עד שחזרנו לנבור בערימת המשאיות.

השלל בסוף, אגב: סידרה שווה של צעצועי עץ שמרכיבים מהם משאית, הליקופטר וכאלה. גילה החליטה לא להיכנע למיסחור סדרות טלוויזיה. כל הכבוד.