עדי בעולם

הימים עם גילה בשטוקהולם היו ארוכים ומלאים בחוויות ובתמונות. הלכנו המון, ראינו הרבה דברים. יש מספיק חומר לכמה פוסטים, אז כך יהיה. ועכשיו נדבר על סקאנסן.

מה זה סקאנסן? זה חלום של איש אחד שהפך לפארק-מוזיאון הכי יפה שאני מכירה. על אחד האיים הכי יפים של שטוקהולם הוקם פארק, ומכל קצוות שבדיה הביאו אליו מבנים שבדים מסורתיים ועתיקים. הרעיון הוא להציג לקהל איך חיו פעם בשבדיה. בכל בית אפשר לפתוח את הדלת, ולמצוא בפנים לא רק ריהוט אופייני ואביזרים תקופתיים, אלא גם שחקנים לבושים בתלבושות תואמות שמסבירים לך איך חיו פעם. בבית האיכרים תמצאו תנור עם אש בתוכו וחצר עם חיות משק. בבית המורה תמצאו כיתה עם שולחנות כמו ב"בית קטן בערבה", ואישה לבושה בבגדי מורה שבדיוק שמה קומקום על תנור הברזל. ב"עיר" שהקימו שם יש נפח ברזל, אמן זכוכית, אופה, רוקח וכו, וכולם מדגימים את דרכי העבודה של פעם.

חוץ מזה, יש בסקאנסן גם גן חיות עם חיות כמו איל הצפון (באנגלית - מוס. תארו לעצמכם צבי, רק בגודל של סוס), דובים, חיה לא ברורה בשם גולו גולו (מן סוג של בונה, אמור להיות אופייני לשבדיה) ועוד כל מיני חיות מעניינות (למרבה הצער יש שם גם ביתן נחשים, שפעם, לפני שידעתי שבדית, נקלעתי אליו בטעות, וגיליתי שאי אפשר לצאת ממנו בלי לעבור את כל הביתן. הבנזוג הוביל אותי החוצה כשאני מכסה את העיניים).

וחוץ מזה, יש גם מלא אטרקציות לילדים, לונה פארק קטן, רכבת קטנה שנוסעת בכל הפארק ופינת ליטוף. בקיצור, זה מקום ממש שווה למשפחות שמבקרות בשטוקהולם.

גילה ואני הלכנו לשם עם שרה האיטלקיה, שבדיוק השבוע אירחה קבוצת איטלקים (בת דודה שלה ושלושה חברים), שיודעים מעט מאוד אנגלית, מתברר. פגשנו את שרה, החבר של שרה וחבורת האיטלקים בשער של סקאנסן. החבר של שרה נראה מרוט עצבים משהו, ואחרי חצי שעה באיטלקית בלבד כבר הבנתי למה, הוא הרי היה איתם כבר כמה ימים וזה בהחלט מתח את יכולת השפה שלו (הוא דובר ספרדית, כך שהוא מבין את האיטלקים, אך עם זאת זה לא בא לו בקלות כזו).

חבורת האיטלקים, מתברר, בכלל לא התעניינה במבנים ההיסטורים. הם רצו ללכת לגן החיות ולראות את הדובים. טוב, גם לנו לא היה איכפת ללכת לראות את החיות. אז קודם כל ראינו את איל הצפון, והנה תמונה שלי עם המוס ברקע.

(צילום: גילה)

אחרי האיל, הדובים, הבונים, הזאבים, השועל, כלבי הים או אריות הים או מה שלא היה הדבר המבריק הזה ששחה במים, הגענו אל פינת הליטוף. המוני ילדים בלונדינים קטנים עמדו בתור ללטף איזו עז, כשאנחנו התפזרנו ביניהם. ואז הגענו אל פינת החתלתולים והמוצצים. זו פינה שיש הסבר בצידה: הרבה שבדים שרוצים שילדיהם ייגמלו מהמוצץ, מביאים את הילדים שלהם לשם, ועורכים שם טקס פרידה מהמוצץ, שכולל את הזריקה שלו אל החתלתולים. הצוות שעובד במקום אוסף אחר כך את המוצצים ותולה אותם על העצים, מה שיוצר "עצי מוצצים". הנה דוגמה לאחד כזה:

(צילום: גילה)

בשלב הזה נפרדנו מחבורת האיטלקים והחבר הזועף של שרה, שמבחינתם סיימו את הסיור וחשקו רק בכוס קפה ("קפוצ'יייינו!" לקרוא במבטא איטלקי). גילה ואני המשכנו אל המוזיאון עצמו. מצאנו בית איכרים ונכנסנו לתוכו ("איכרה" חביבה אירחה אותנו בבקתה שלה והסבירה לנו איך גרו שם לפני מאתיים שנה), משם עברנו דרך עוד כמה בתים, בכולם שחקנים חביבים שהדגימו לנו מה עושים שם. הנה תמונה של בית אופייני:

(צילום: גילה)

בשלב הזה התחילו להיסגר בתים בפארק, וגם גילה ואני כבר התעייפנו. בכל זאת, הלכנו שם קילומטרים, וגם היינו רעבות. עלינו על החשמלית של סקאנסן (קו החשמלית היחיד בשטוקהולם, במיוחד לתיירות עייפות כמונו), ומשם לסאבווי, למסעדה ההודית החביבה עליי ועל הבנזוג, כמו גם על כל הישראלים שאני מכירה פה. אין כמו לסיים את היום עם צלחת ענק של מטעמים.