הקיץ הגיע לפה השבוע, וכבר יומיים שלא רק שיש שמש, גם אפשר ללכת בחוץ עם חולצה קצרה, בלי מעיל. היום אפילו הלכתי עם גופייה, ושכה יהיה לי טוב, היו איזה כמה שניות שממש הזעתי. זה משהו שעוד לא היה פה הקיץ.
מזג האוויר הקיצי גרם לי להחליט שעושים ארוחת ערב קיצית, ועוד בחוץ. כלומר פיקניק ערב. ולא רק זה, ברור שהאוכל צריך להיות של מדינות חמות. יצאתי מייד לסיבוב קניות, שבסיכומו, חוץ מירקות, היו באמתחתי גם נקניקיות צ'וריסו מהחנות הארגנטינאית. הבנזוג נשלח לקנות גריל חד פעמי (בשש עשרה שקל מקבלים מן תבנית מתכת חד פעמית ובה פחמים. נוח). בשבע וחצי בערב הופיע הבנזוג בבית, השמש עוד היתה כמעט באמצע השמיים, ויצאנו לדרך.
על אי חביב במרכז העיר, על פיסת דשא על שפת המים, ממש ליד אונייה גדולה (שחונה שם קבוע, ומשמשת כאכסניית נוער), שם התמקמנו.
אחרי שהבנזוג הבעיר את הגריל, חיכינו קצת שיתחמם, ואז הכנו את הצ'וריסוס. היתה ארוחת פיקניק קייצית לתפארת: גספצ'ו (המרענן הרשמי של הבנזוג ושלי ביומיים בשנה שחם פה), פלפלים וקישואים קלויים, זיתים מתובלים, וצ'וריסוס.
כמו שאנחנו אוכלים, פתאום הופיע משהו באופק. כדור פורח. ועוד אחד אחריו. מקסים איך שזה עף רגוע בשמיים.
והנה השקיעה, כלומר, תחילת השקיעה, מה שרואים מתוך העיר. השעה: כמעט עשר בערב.
עם השקיעה, התחיל להיות גם קר. התחלנו לארוז. הבנזוג ניגש למלאכת כיבוי הגריל. הוא הטביע את הפחמים במים, הכל היה קר ורטוב. אמרתי לו "יופי, הולכים הביתה". הוא נעץ בי מבט כאילו השתגעתי, ואמר "השתגעת? זה עוד יגרום לשריפה". כבר עמדתי להעיר משהו על יקיות של שבדים. אבל אז נזכרתי שבעצם, אצלנו נשרפים יערות בכרמל כל יומיים, ופה, לעומת זאת, יש די הרבה יער. אולי יש משהו ביקיות של השבדים. נשארנו לכבות עוד. למה לא. אז הנה הבנזוג, מכבה את הגריל.
וזהו. הלכנו הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
