עדי בעולם

את היום פתחתי בפגישה עם אפרת, חברה טובה שלי עוד מימי התיכון. בימי התיכון היתה אפרת התלמידה המצטיינת עם כל המקצועות המוגברים האפשריים, ואילו אני הייתי התלמידה הבעייתית עם מינימום מספר יחידות לבגרות. היום אפרת היא אישה מצטיינת שמאחוריה כבר שנתיים רילוקיישן בארה"ב (העבודה שלחה אותה ובעלה הצטרף - כבוד) וכן הספיקה להפוך לאמא. אני לעומת זאת טרם התרביתי, וגם ביליתי שלוש שנים בחו"ל בלי עבודה מסודרת. בקיצור, דבר לא השתנה מאז התיכון.

אפרת ציפתה בטעות ממני לבחור מקום לאכול את ארוחת הבוקר שלנו, בטיעון המופרך ש"את התל אביבית בינינו". אמנם נכון שגרתי את כל השנים שבין הצבא לשבדיה בתל אביב, אבל מצד שני לא גרתי פה כבר שלוש שנים, וידוע שבתל אביב מפת המסעדות משתנה אחת לחודש. בסוף היא נכנעה ולקחה אותי למקום שהאמת כבר לא כל כך חדש, נדמה לי שהוא נפתח בדיוק כשעזבתי את תל אביב, "גילי'ז".

האמת, כששמעתי שזה בנמל ישר אמרתי לא. בביקור הקודם שלי נפגשנו גילה, אני ובניזוגנו לארוחת בוקר ב"שלוותא", שהרבה אנשים המליצו לנו עליה, וכולנו התאכזבנו. בחמישים שקל קיבלנו אז ארוחה סטנדרטית ביותר, ושירות פחות מסטנדרטי (נאלצנו לקום ולחפש את המלצרית בשביל להזמין, למשל). אבל עכשיו אפרת הבטיחה לי שזה מקום שונה מ"שלוותא".

אז כולם יודעים ש"גילי'ז" זה במקור מסעדה ירושלמית, שפתחה סניף תל אביבי. מה שלא יודעים זה שיש להם ארוחת בוקר שווה מאוד. עיסקה יקרה, אבל טובה: בחמישים ושישה שקלים תקבלו סלסלת מאפי בית טובה (בריושים ומאפים רכים ומתוקים) עם חמאה וריבה, ואחרי זה תתבקשו לבחור מנה עיקרית, והפעם אנחנו לא מדברים על האומלט הסטנדרטי. אני הלכתי על סלמון כבוש בטקילה והדרים, שהיה מצוין והוגש גם עם לחם טוב וגבינת שמנת, ואפרת הלכה על פרנץ' טוסט מבריוש, שהיה פשוט מעולה והוגש עם בייקון מטוגן. (יש עוד אופציות, כמו אומלט עם שרימפס או עם ביצי סלמון וכאלה. היה ממש קשה לבחור). ולא רק זה, חוץ מהשתייה הקלה, מקבלים גם שמפניה - קיר רויאל, מימוזה או עוד קוקטייל שאני לא מצליחה לזכור את שמו. אז פתחנו את הבוקר עם קוקטייליי שמפניה, מול הים, והרגשנו מצוין.

שיחת הבנות שלנו קלחה וארוחת הבוקר עברה מהר מאוד, וככה ממש הופתעתי לשמוע, כשאמא שלי התקשרה והתברר שכבר שתיים בצהריים והיא מחכה לי בדיזינגוף למציאת שמלה לחתונה. אופס. ארזנו מהר את תיקינו ויצאנו מ"גילי'ז". אבל אני עוד אחזור לשם לארוחת בוקר, ללא ספק.

את אמא שלי פגשתי בחנות שהיא קנתה בה את השמלה שלה, והיא הגיעה למדידה אחרונה. צריך לציין שאתמול עשיתי סיבוב בשיינקין ולא מצאתי שום דבר שחיבבתי, אפילו לא אצל רון מנדלמן, שכולן המליצו לי עליו, אז התחלתי להילחץ (ורק במזל הצלחתי לצאת מנעמה בצלאל בלי עוד שמלה ליום יום שאני לא באמת אשתמש בה).

אז אחרי מדידת השמלה על אמא שלי פצחנו במסע בין החנויות, מזגזגות על כל דיזינגוף, וכבר התחלתי ממש להתייאש, כשלא מצאנו כלום ממה שרציתי (שמלה ירוקה, לא סטרפלס ושאר המצאות הקיץ הזה). ואז, כבר די בצפון דיזינגוף (והלכנו ברגל מגורדון!), מצאנו חנות שמתמחה בשמלות לאירועים. נכנסנו, והמוכרת שראתה אותי ואת אמא שלי שאלה אותי אם אני מחפשת שמלה לנשף סיום. רק בשביל המחמאה הזו החלטתי לקנות שמלה שם. ככה זה כשאני בת שלושים, רק תרמזו לי שאני נראית כמו בת שמונה עשרה, ומייד אקנה ממכם שמלה. אין מה לומר, הטריק השיווקי שלה עבד.

ואכן, אחרי שאמרתי למוכרת מה אני רוצה (כזכור, שמלה ירוקה, לא סטרפלס ולא שאר המצאות האופנה) היא שלפה שמלה, בדיוק ההפך ממה שביקשתי - כלומר לא ירוקה, די סטפרלסית וגם מן שמלת קולר כזו בעצם - והתעקשה שאמדוד. האמת, היתה שמלה יפה אניווי, החלטתי למדוד. יצא ממש יפה, נאלצתי להודות באי רצון, ואחרי אינספור מדידות וכיווצים, החלטתי ללכת על זה. אז זהו, יש שמלה!

היה יום ארוך אך פורה. אני מרוצה. (ואמא שילמה על השמלה, אז אפילו הבנזוג יהיה מרוצה כשהוא ישמע).

נ.ב.

מישהו יודע איך אומרים 41 בצרפתית?