עדי בעולם

כשעברתי לשבדיה הצטמצמו חיי החברה שלי עד מאוד. יש לזה כמה סיבות טובות: בתל אביב יש לי הרבה יותר חברים, בתל אביב יש הרבה יותר מקומות לצאת אליהם, בתל אביב יש מזג אוויר שלא גורם לך לרצות להישאר במיטה רוב השנה. אז בחיי בשטוקהולם אני בורגנית משעממת, שחיי החברה שלה בלילה כוללים בעיקר ארוחת ערב ודיוידי.

יומיים בתל אביב מספיקים להחזיר אותי להרגלים החברתיים של פעם. זה לא רק העובדה שאני שוב מרגישה כמו דג במים. זה גם העובדה שיש לי שבועיים להיפגש עם כל מי שאני מכירה, שגורמת לי לתכנן לו"ז חברתי מדוקדק, בו כל שעה מנוצלת כראוי.

אז היום היה לי יום לדוגמה. על הבוקר נפגשתי עם חברתי הטובה גילה, לארוחת בוקר פלוס סיור קניות. משם נסעתי אל מקום העבודה הישן שלי, הילכתי קצת במסדרונות, אומרת שלום לאנשים שלא ראיתי הרבה זמן, ויאללה, הרי קבעתי שם עם איל, ידידי הטוב, ללאנץ'.

משם קפצתי לעזריאלי, דילגתי על קבוצת ילדים דתיים וילדות בחצאיות ארוכות עטוריי סרטים כתומים (המכנסיים הכתומים הקיציים שלי אוחסנו במזוודה, מסתבר שאי אפשר ללבוש כתום יותר בארץ בלי שיחשדו בך בדעות פוליטיות), והסתובבתי קצת בחנויות. המון ספרים שאני רוצה לקנות. אם מישהו קרא ספר טוב בתקופה האחרונה, זה הזמן להתריע.

ובערב היה לי ערב בני דודים. ראשית, הסבר. מהצד של אבא יש לי רק שני בני דודים, והם בכלל לא בארץ, אלא בארה"ב. מהצד של אמא, לעומת זאת, אנחנו חבורת בני דודים מאוחדת מעין כמוה, וכולם, אבל כולם, נחשבים בעיני חבריי הטובים. כשהייתי ילדה, נשלחתי כל קיץ אל בית דודי בצפון, והקייצים האלה, תחילה במושב השיתופי ואחרי זה ביישוב הכפרי שהם עברו אליו, זכורים לי כזמן הכי טוב של ילדותי. לא הייתי רוצה לחזור לילדות, אבל לו הייתי חייבת, הייתי חוזרת רק אל הזמנים האלה, של הטיולים בחבורה, של הצחוק הבלתי פוסק, של הטיפוס על העצים במדשאות שנדמו כבלתי נגמרות, של הבריכה כולנו ביחד, של הארוחות המשותפות, שבעה ילדים סביב שולחן אחד.

התבגרנו מאז, אבל נשארנו חברים טובים. בני הדודים מהפלג הצפוני של המשפחה גרו קצת בתל אביב בתקופת הלימודים, ובתקופה הזו יצאנו כולנו ביחד, אבל אחרי זה חזרו לצפון. נותרנו בתל אביב חמישה נכדים קרובים, וערבי בני הדודים, עת יצאנו כולנו ביחד, היו היציאות הכי אמיתיות שהיו לי.

אתמול יצאנו שוב. היינו אחי, חברתו (בקרוב גיסתי!), שני בני דודים שלנו, ואני. מאוחר יותר הצטרף אלינו ת', חברו הטוב מילדות של אחי, וכיוון שכך בעצם כמעט אחי בעצמו. לא ייאמן, איך יעבור זמן, וכולנו נגור במדינות שונות, אבל עדיין, כשאנחנו נפגשים, אנחנו צוחקים הכי הרבה ונהנים הכי הרבה. היה ערב אמיתי, עם דיבורים מהלב, עם צחוקים שלא נותנים לך לדבר, עם שירה (אנחנו אוהבים לשיר ביחד, ולא איכפת לנו מה יחשבו שאר יושבי הפאב), עם הרבה אלכוהול, ועם הרבה שמחה בלב, מן חופש שלא הרגשתי כבר המון זמן. קצת כמו חזרה לילדות.

חזרנו לא מזמן, הרבה יותר מאוחר ממה שתיכננתי (אני מנסה לחזור ללו"ז של בורגנים, שהולכים לישון מוקדם יותר), אבל נהניתי מכל רגע. זה האדרנלין שמחזיק אותי עכשיו כותבת.

בעוד חודשיים וקצת נגור בשלוש מדינות שונות, אחרי קיץ עמוס אירועים. וזה לא משנה, אני יודעת שבפעם הבאה שניפגש, נהיה שוב אותה חבורת ילדים מאושרת שמבלה את הקיץ ביחד, בלי דאגות על הראש, בלי מחשבות, רק עם אהבה אחד לשני וכיף, כיף של ילדים.