עדי בעולם

שני חברים שאני מאוד אוהבת מתחתנים היום בשטוקהולם. הם אירגנו את תאריך החתונה כך שהוא יהיה בדיוק יום אחרי שאני חוזרת מהארץ. רק שאני נאלצתי לדחות את החזרה שלי בשבוע בשביל כל מיני עניינימים, ויוצא שפיספסתי את האירוע הזה, שמאוד רציתי להיות בו.

הם תיכננו בהתחלה להתחתן בישראל, כי שניהם, לשמחתם ולצערי, חוזרים לישראל בנובמבר (זה הולך להיות יום הולדת מדכא בשבילי, לאבד שניים משלושת החברים הישראלים שלי פה). אבל אז הם החליטו לא לדחות את הטקס, רבנים הרי יש גם פה, ולערוך את המסיבה הגדולה בישראל. זה דווקא די קסום בעיני להתחתן בבית כנסת עתיק באירופה.

אז יצא שהסתובבתי עם רווית בשביל לקנות לה שמלה לבנה (והתבאסנו מאוד מהטעם השבדי עם שמלות הפלאפי וצבעי הפסטל), וחזרנו בסוף עם חולצה אחת מהממת בשבילה (את השמלה היא כבר קנתה בסיבוב עם דימה, אחרי שהוא ראה שאם הוא ייתן לה להמשיך להסתובב איתי היא תוציא המון כסף ולא על שמלת הכלה). ואחרי זה רוית ודימה הסתובבו בעיר לחפש מקום לערוך את מסיבת החופה שלהם, ומצאו מקום ממש יפה, על גדת המים. ואז נשאר רק לקבל את כל האורחים שמגיעים מישראל במיוחד לאירוע הזה, ולהתחתן.

ואז קפצו עליי הסידורים האלה, ומצאתי את עצמי דוחה את הטיסה ונשארת בשמש המבשלת של ישראל עוד שבוע, ומפסידה את החופה, שכל כך רציתי להיות בה.

יש משהו ברוית ודימה שגורם לי תמיד להיות שמחה. הם כזה זוג מקסים, רואים את האהבה ביניהם ורואים איך שניהם אנשים טובים, שגורם לי בכל פעם לשמוח מאוד שאני חברה שלהם. לפני חודש נסענו ארבעתנו לאי בשם אולנד. זה היה טיול קסום - עם יד על הלב, כמה פעמים ביליתם 48 שעות צמוד צמוד עם עוד זוג, והכל היה סבבה, אף לא קצה קצהו של זעף? ככה זה היה איתם, יומיים מקסימים, חיוביים, אינטראקציה דו-זוגית מושלמת. (ואני סולחת להם על שזנחו אותי בשביל לראות את הנחש ביער, וגם על זה שהם נוטים לתמוך בגירסת הבנזוג, המפקפקת בקיום הנחש).

בטיול לאולנד צילמתי את שניהם על מזח, מול השקיעה. זו אחת התמונות שצילמתי שאני הכי אוהבת. גם האור של השקיעה, גם הקומפוזיציה, אבל הכי הכי, בזכות האהבה ביניהם, שאפשר ממש לראות אותה בתמונה הזו. אז עכשיו, בזמן שברגעים אלו ממש הם חוגגים את הטקס שלהם, אני רוצה להגיד להם מזל טוב פומבי משהו, כי אני חושבת שהם זוג מקסים, ואני מאוד שמחה שהם מאושרים ביחד. מזל טוב, יקיריי.

*מה פשר הכותרת? זה בדיחה קבועה של כולנו. הם כבר יבינו.