עדי בעולם

ב-17:00 יצא האוטובוס מירושלים לכיוון תל אביב.

ב-17:30 עוד עמד האוטובוס במרחק מאתיים מטר מהתחנה המרכזית של ירושלים. המתנחלים חסמו את היציאה מהעיר, ואני, שקמתי כמעט 12 שעות לפני כן, מצאתי את עצמי תקועה באוטובוס שלא זז, מתה לצאת מהעיר הצפופה והכל כך קוטבית הזו, ולהגיע כבר הביתה.

מאחוריי באוטובוס ישבו שני מג"בניקים. השיחה שלהם היתה משעממת בטירוף, מה שלא גרם להם להנמיך את הקול. "אחי, אני מת לצאת למ"כים. מצידי, לצאת למ"כים ואז להשתחרר אחי. אתה יודע מה זה קורס מ"כים אחי? זה מסדר לך את העתיד. עם קורס פיקודי אפשר להיות קב"ט"...

באנחת ייאוש הגברתי את המוסיקה בנגן אם פי 3 שלי. יש גבול למה שאני מסוגלת לסבול אחרי יום כל כך ארוך. שלושת רבעי שעה אחרי שיצאנו הגענו לגינות סחרוב (כלומר, זזנו כמה? שני קילומטר בשלושת רבעי השעה האלה? ). על הכביש עמדו עשרות מתנגדי התנתקות כתומים, חוסמים נתיב אחד, והמשטרה מונעת מהם לחסום עוד. איתם בשורה הראשונה, ליד המכוניות - עגלת תינוק .

ברגע שעברנו את המתנחלים, הדרך התפנתה. הנהג שם גז. רק עוד שעה בדרך הביתה. אחרי שלושת רבעי שעה נגמרה לי הסוללה של הנגן אם פי 3. נשארתי חשופה בלי הגנה מול שיחת המג"בניקים. בזעזוע גיליתי שהם מדברים עדיין על אותו נושא. "אחי, אתה יודע מה זה קורס מ"כים? זה לא רק טירונים, יש שם גם אנשי קבע. זה ליגה". אוי אלוהים.

כבר שלושה שבועות אני כאן. אפילו רגע אחד לא התגעגעתי לשבדיה. לא יעזור, פה אני תמיד מרגישה בבית, כמו דג במים ועוד קלישאות שכאלה. אבל היום, בטירוף הזה של הכביש החסום והקיצונים והתינוק, לא יכולתי שלא להודות שזו מדינה מטורפת. מצד אחד אני מכירה פה אנשים מקסימים, מוכשרים, אוהבי אדם, הורים מופלאים והחברים הכי טובים שיש (ושלא יהיו פה טעויות, אני מדברת גם על שמאלנים וגם על ימנים), ומצד שני יש פה קיצונים שמאיימים על הדמוקרטיה, ששמים מטרה אידיאולוגית לפני חיים, חיים של הילדים שלהם וחיים של ילדים של אחרים. מה יהיה איתנו בסוף?

(אבל זה לא גרם לי להתגעגע לשבדיה. רק לדאוג לישראל).