עדי בעולם

והיום, על הביקור בירושלים. כלומר, יש לי עוד חתונה שלמה לתאר, ויהיו גם תמונות (כולל פרצופים לא מעורבלים באישור החתן והכלה!) אבל כל דבר בעיתו.

כי יומיים לפני החתונה החלטנו הבנזוג ואני לטייל בבירת ישראל. אני כבר הייתי בירושלים, והוא הצטרף אליי לשם. כזכור, עשיתי פה משאל לאיפה ללכת, ובעקבות זאת הרכבתי את הרשימה הבאה: העיר העתיקה. טוב, זה לא בדיוק רשימה, אבל עשיתי רשימה של מה לראות בעיר העתיקה: השוק. טוב, זה לא בדיוק רשימה, אבל ראינו עוד דברים בדרך.

אז הבנזוג ואני התמקמנו במלון, שם עברנו כמה תלאות (אני: "ביקשתי חדר עם נוף". מחליפים לנו את החדר, אנחנו עולים, פותחים את הדלת, משתאים למראה הנוף המהמם, ואז מתחילים להשתעל מסירחון הסיגריות שעומד בחדר. חוזרים לקבלה. אני: "ניקח כל חדר, רק בלי ריח של סיגריות"... הפקידה: "אני לא יודעת אם יש לנו". סליחה??? אבל בסוף הסתדר, גם נוף, גם אוויר נקי. אבל ביזבז לנו חצי שעה).

משם יצאנו. החלטנו ללכת ברגל לעיר העתיקה. סה"כ, זה נשקף מחלון המלון שלנו, כמה רחוק זה יכול להיות? שעה הליכה, מתברר. אבל בדרך קנינו בייגל ירושלמי, והבנזוג מאוד התלהב מהאותנטיות. וגם תגלית מקסימה: הידעתם שרוזמרין צומח על הרי ירושלים, ככה סתם, בכמויות ענק, ריחני להדהים? מה שעולה לי 12 שקלים לשלושה גבעולים עלובים בשבדיה, גדל פה חופשי עם ריח וצורה הרבה יותר טובים.

משם הגענו לעיר העתיקה ונכנסנו לשוק. הבנזוג, כידוע, בולט למרחקים בתיירותו. אני, לידו, גם נראית תיירת. זה הוביל לעשרות מוכרים מנסים למכור לנו תמונות ישו למיניהן במחירים מופקעים להדהים. כמעט ולא היו שם דוברי עברית, והבנזוג, שביקש לשמור על כללי ביטחון בסיסים, הציע שלא נגיד שאני ישראלית. עד שאיזה שלושה נערים צעקו לי באנגלית "וור אר יו פרום, ג'רמני?" וכל כך נעלבתי שחושבים שאני גרמניה שצעקתי להם בחזרה באמצע השוק "ישראל", כשהבנזוג מתפלץ וצועק לי בשבדית: "מה את עושה?" אבל אני, הגאווה הפטריוטית עולה לי על ההיגיון לפעמים.

אבל לא היה מפחיד, עד שטעינו בדרך. כבר החשיך, ומצאנו עצמנו בסימטה ריקה וחשוכה (זה סימטה מקורה, כמו כל השוק), בלי אף אחד לשאול איך יוצאים מפה. ואז, מהקצה השני של הסימטה, הופיעו מולנו שלושה נערים. שניים עברו אותי, והשלישי שלף מכיסו שורת גלויות מחוברות אחת לשנייה, ושאל: "פוסטקארדס"? אמרתי "לא תודה", והוא עבר מייד לבנזוג, נצמד אליו, והציע שוב. הבנזוג אמר "לא תודה", אבל הנער המשיך להיצמד אליו, יד שמאל שלו דוחפת את הגלויות לפניו של הבנזוג, ידו הימנית נשלחת אל כיס המכנסיים של הבנזוג, שם הארנק שלו. הבנזוג, שהחזיק את ידו מהדקת בחוזקה את הכיס, רק המשיך לומר "לא תודה, לא תודה". הוא הסביר לי אחר כך שחשש לדחוף את הנער כמו שהתחשק לו לעשות, פשוט כי היו עוד שני נערים שעמדו מאחוריו וגם אם אין להם סכין או משהו, שלושה זה יותר מדיי בשבילו. אז הוא פשוט הלך מהר, אומר "לא תודה" בתקיפות ומחזיק את הכיס, נאבק עם היד של הנער על הארנק.

היה מאוד מלחיץ, אבל אחד הנערים האחרים אמר משהו בערבית לנער שהיה צמוד לבנזוג ודי חסם אותו, וזה הפסיק. היה פשוט מפחיד. ושנינו בשלב הזה, חיוורים מתמיד, חיפשנו די בפאניקה את היציאה. סימטה אחרי זה מצאנו אותה, ישירות אל החלק היהודי של המקום, לא רחוק מהכותל. ממש עולם אחר. בית קפה מסוגנן, שני חיילים יושבים על ספסל עם קולה, כאילו עיר אחרת.

כאן התיישבנו קצת להירגע, וכבר לא התחשק לנו להישאר בעיר העתיקה או בכל מקום צפוף אחר. לקחנו מונית לעין-כרם. אין מה לומר, שכונה שקטה ומקסימה. התכוונו לשבת בפאב שמתחת ל"אנשים" (בהמלצת מכרה ירושלמית), אבל לא היה איזור ללא מעשנים, אז החלטנו להיכנס ל"אנשים". ישבנו בחוץ, על המרפסת הפתוחה שעל הגג, ונשמנו את האוויר המצוין הזה. בונ'ה, קר בירושלים בלילה! אפילו הבנזוג, עם ברמודתו וסנדליו, נרעד קצת.

את ביקורנו בירושלים סיימנו למחרת. המסקנה של שנינו: אנחנו תל אביבים בנשמה.