עדי בעולם

את הבוקר פתחתי בביקור אצל רופא השיניים. נשמע זוועה, היה ממש סבבה, והנה ההסבר.

מחר אני טסה חזרה לשבדיה. ובשבועיים האחרונים הייתי עסוקה בנסיעות לירושלים או בחתונה של אחי, מה שאומר שנותר לי מעט מאוד זמן למה שאני עושה בדרך כלל בישראל - פוגשת חברים ועושה קניות (וביקורי ביקורת אצל רופא/רופא שיניים וכו).

כלומר הבוקר היה הזמן היחיד שלי לקניות, והיום הוא היום היחיד שנשאר לי לפגוש חברים, וגם, היום היחיד לביקורות רפואיות. על המחסור החמור שיש לי בזמן תעיד העובדה שאני, מרצוני החופשי, קבעתי לעצמי תור לרופא שיניים בתשע וחצי בבוקר. כמה מילים על רופא השיניים שלי: הוא נאה, הוא מצחיק, ולעולם לא כואב אצלו. ולכן לא היה לי בכלל את כאב הבטן האופייני ללפני ביקורים אצל רופאי שיניים אחרים. הדוקטור שמח לראות אותי, בחן את שיניי כולל צילומים, ומצא לי שן הדורשת סתימה. רבע שעה אחרי זה כבר הייתי מחוץ למרפאה, עם פה קצת רדום אבל עם לב רגוע.

משם הלכתי לקניות. הנה התזה שמנחה אותי כל פעם בקניות סיכום לפני נסיעה חזרה לשבדיה: קונים כל מה שאני אוהבת ואין שם, ועושים כל מה שאני אוהבת ואי אפשר לעשות שם. אז קודם כל הלכתי לחנויות ספרים, אבל נאלצתי להודות לעצמי שכבר יש לי מלא ספרים לנסיעה, ועדיף לא לקנות עכשיו. במקום זה קניתי דיוידי ישראלי (במסגרת סדרת התרבות שאני עושה לבנזוג). ברשימת הקניות: "אהבה קולומביאנית" (ראיתי ואהבתי מאוד! קומדיה קלילה ומאוד ישראלית במובן הטוב), "ללכת על המים" (לא ראיתי אבל נראה לי מבטיח לייצוא: גם מוסד, גם שואה, מה יכול לצאת רע?), "יוסי וג'אגר" ו"סוף העולם שמאלה" (שמעתי שהם טובים). למרבה הצער שכחתי לקנות את הדיסק של עידן רייכל, ששיר מתוכו, "מעמקים", היה שיר החופה של עוז וקרן ולכן אוהב אותו לנצח.

משם הלכתי לפגישה עם יניב, בבית קפה שמרוב שהוא שווה שכחתי את שמו, אבל הוא מאוד אופנתי! (משהו על פרישמן פינת שלמה המלך). זה היה גם לפגוש חבר, וגם במסגרת לעשות דברים שלא עושים בשבדיה: הזמנתי סלט, וקיבלתי ערימה תלולה של עלים למיניהם, עם גבינת עזים. יאממ יאממ. חוץ מזה שתינו גם שייקי פירות ביזארים. (עצה: אם כתוב בתפריט "שייק הפרי הברזילאי שלנו", תחשדו טוב טוב לפני שאתם מזמינים). אבל שייק תפוח, תמר וקינמון כיפר על זה.

ומשם - חזרה לקניות. פגשתי את אמא שלי לסבב מעצבות ישראליות חביבות עליי בצפון דיזינגוף. היה סיבוב משתלם משו משו. התברר שכולן, אבל כולן, בסייל. כמה שווה? ככה: קניתי מכנסיים אצל יעל לב, חולצה אצל סיגל דקל וחולצה אצל נעמה בצלאל. כמה להכל ביחד? חמש מאות שקל. בשביל בגדי מעצבות מדובר במחירים ראויי כותרת.

ומשם מיהרתי אל שדה התעופה. בת דודי מלונג איילנד מגיעה היום לארץ לביקור מולדת. כיוון שידעתי שאם לא עכשיו אז הפעם הבאה שייצא ששתינו באותה מדינה תהיה במרחק שנים מעכשיו, זו היתה ההזדמנות. אז פגשתי בשדה את אחותה, בת דודי מהגליל, וביחד חיכינו בזמן שהמונים, אבל פשוט המונים, יצאו מהטרמינל. אני לא מבינה, כמה אנשים היו בחו"ל בשבוע האחרון?

על כל פנים, אחרי שעה של המתנה (התברר שלקח למזוודות שנים לצאת), יצאה בת הדוד, בעלה והבת. איזו שמחה. ישבנו לקפה של עידכונים והערכת סיכויים מתי ייצא לנו לגור באותה מדינה. יצאנו אופטימיות ובברכת "שנזכה לחגוג חגים ביחד".

ועכשיו אני שוב אצל ההורים שלי. בלו"ז: ארוחה משפחתית - על האש! - עם ההורים, שני האחים, קרן (גיסתי, וואי, אף פעם לא אמרתי את המילה הזו לפני), סבתא והדוד ושני הבני דודים מלוס אנג'לס (כולם הגיעו לחתונה). אחרי זה יציאה מפוארת, אני, האחים שלי וקרן, וארבעה-חמישה בני דודים שלנו מכל הכיוונים. (אצלנו, כזכור, בני הדודים הם גם חברים טובים שלנו).

ואז מחר - טיסה. לפני זה אני עוד אגניב ביקור בטיב טעם בשביל קשקבל ובורקס קפוא (כן, זה שורד בטיסה!). ואז זהו, שלום ישראל לעת עתה.