קצת אחרי שהגעתי לארץ התחלתי לקרוא את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי. מצד אחד, כולם אומרים שזה קלאסיקה, אבן דרך בספרות הישראלית, אי אפשר להבין בלי זה את עולם הספרות הישראלית. מצד שני, היה לי נורא קשה. חיפשתי וחיפשתי את הקסם, ולא מצאתי. נכון, סגנון כתיבה ייחודי, המון דמויות, בלי פיסקאות כלשהן. מצד שני, זה בדיוק מה שלא אהבתי. כמה כבר אפשר לעקוב אחרי כל כך הרבה דמויות? מה עוד שהסיפור לא ממש עוצר נשימה בעיני, וגם אף אחת מהדמויות לא התחבבה עליי, בייחוד לא שלושת הגיבורים הראשיים של הספר, שלושה גברים שבא להעיף להם סטירה ולהגיד להם "צא מזה, יא אגואיסט". מממ.
וכדי להכתיר אותי סופית בתור בחורה שטחית, אני חייבת להודות שדווקא נהניתי מ"לראות בחושך", של אהוד אשרי. סבתא שלי נתנה לי אותו, לקראת הטיסה חזרה, ואכן, מדובר בספר טיסה קלאסי. אולי זה בגלל שהרבה זמן לא קראתי ספר שבא פשוט לספר סיפור. אין בו יותר מדיי רבדים של משמעות על החברה או רגשות. (למרות שיש בו הרבה, מאוד, על החברה הישראלית, רק שזה לא ברבדים, זה פשוט שם, לא צריך להעמיק מדיי). יש בו פשוט סיפור, חביב ודי מעניין, על מישהו שפעם היה יאיר לפיד, בעל טור בורגני משפחתי ובעל תוכנית טלוויזיה לא נשכנית מדיי, והופך לגדעון לוי, כותב טורים שמזכירים לישראלים את הצרות שהפלשתינים עוברים בחיי היום יום.
לא קל להיות גדעון לוי, למד גיבור הספר. שונאים אותו, מאשימים אותו בבגידה, בפיגועים, שוכחים שכל מה שהוא עשה היה להראות זווית שלא מקבלת אף פעם במה אצלנו, שהוא מזכיר לנו שמאחורי השנאה והמחבלים יש גם חברה שסובלת. כמה שונאים אותו? ובכן, הספר נפתח אחרי שהגיבור מתעוור, בעקבות חבילה ממולכדת שקיבל. ככה שונאים אותו.
ויש בספר גם סיפור אהבה, או יותר נכון, סופו של כזה, וניתוח לפרטי פרטים של מה נכשל ואיפה טעינו. ניתוח מאוד עמוק, בעצם, עם הרבה הסברים פסיכולוגיים. דווקא מעניין (במיוחד בחורות, אני מניחה).
היום בערב תחל קריאתו של ההארי פוטר החדש. יייפפפפי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
