את ההבדל מרגישים.
נתחיל בהבדל הטוב. ירדתי מהמטוס, מכינה את עצמי אינסטינקטיבית למרחץ טורקי, שכן זה מה שקיבלתי בכל פעם שיצאתי מבניין ממוזג בחודש האחרון. לא היתה שמחה ממני להיתקל בקור, קור אמיתי, לא כזה של מזגנים. גמרנו עם החום והלחות. זה טוב.
היה פחות טוב ללכת לסופר, למחלקת הירקות. שורה של אפרסקים כמושים, תפוחים נבולים, אבטיחים חצויים שעולים הון ובלי שום תאנים/שזיפים, ביאסו לי את הצורה. איפה טיב טעם בראשון, על מחלקת הפירות והירקות הענקית שלהם, תאווה לעיניים וטוב בכיס.
אבל שיא השיאים היה עכשיו. הבנזוג ואני בבית קפה, אחד של רשת די פופולרית פה, קופי קאפ או משהו כזה. זה מן ארומה בגירסה שבדית (כלומר חסרת ירקות). הם מגישים בייגלים, שזה מאוד נדיר פה, כי אין פה שום מודעות בייגל, והבנזוג ואני דווקא חובבים מאוד. כלומר, בואו לא ניסחף עם ההרגשה הטובה, זה לא כמו חנות בייגלס בניו יורק או תל אביב, שאתה בוחר בייגל מתוך מגוון נאה (כולל חיטה מלאה), ואז מתלבט בין כל סוגי הגבינות והממרחים שלהם. הם מציעים ארבעה-חמישה סוגי בייגלים מוכנים מראש, עם הגבינה בפנים והכל, אבל מכפרים על זה בחימום הבייגל בטוסטר, מה שנותן הרגשת טריות. נו, בסדר.
אז בחרנו בבייגל אחרי התלבטות, ולא היו מופתעים מאיתנו כשהמוכר אמר שנגמר. ואני אומרת שהיינו מופתעים, כי במקרר עם דלת הזכוכית שמאחורי המוכר עמדו בבירור שלושה מגשים גדולים ובהם בייגלים מלאים בגבינה ארוזים יפה בעטיפות ניילון. הבנזוג, לעולם שבדי שאינו מתווכח, שתק, אבל אני, לעולם ישראלית דורשת תשובות, הצבעתי על הבייגלס ושאלתי "אז מה זה?" "זה", ענה לי המוכר השבדי בלי בושה, "למחר. הבוס שלי אמר לא למכור יותר מהסטוק, כדי שיהיה לנו מספיק לשעת הצהריים של מחר".
כאן גם הבנזוג לא הצליח להתאפק. "אבל אז הבייגלים לא יהיו טריים", אמר, ודי ברגש. "הם טריים, בטח שטריים. אנחנו רק לא מתחייבים שזה יהיה מאותו היום", ענה המוכר. הבנזוג, כשהוא כבר מתעצבן, מתקשה להירגע. "אני לעולם לא אוכל פה יותר", אמר בכעס למוכר. "בסדר", משך המוכר בכתפיו. הבנזוג, שגם ככה לא תמיד מת על מולדתו, בכלל חטף קריזה. כל הדרך הביתה הוא מלמל "פאקן סווידן. פאקן קומוניסט קאנטרי".
בקצב הזה מעברנו למדינות טובות יותר יגיע מהר יותר. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
