עדי בעולם

כשהייתי בת 23 וחצי עברתי לגור פעם ראשונה עם חבר. זה היה החבר הרציני הראשון שלי, וזו היתה הדירה הראשונה שהיא רק שלי, בלי שותפים שאוכלים לי את המנגו היחיד במקרר או תופסים את השירותים ברגעים קריטים. חוץ מזה, הייתי מאוהבת כמו ילדה, ופיתחתי יצר קינון, חולמת על הבית קטן בערבה שאני אעשה לנו, עם הווילונות שאני אבחר בקפידה והחרסינות המצוחצחות. המציאות היתה טיפה שונה, שנינו היינו סטודנטים עניים, אז שכרנו דירה בלי מזגן, בלי רהיטים חוץ מהפוטון שהיה לנו, וגם בלי יותר מדיי חרסינה לצחצח. אבל בעינינו, הדירה הקטנה, החמה מדיי והריקה הזו ליד שיינקין היתה הארמון המושלם.

כיוון שלא היה לי כסף לקנות רהיטים, העברתי את יצר הקינון שלי למטבח. זו בעצם היתה התקופה שהתחלתי לבשל, ולא היתה גאה ממני בכמויות האוכל הביתי שאכלנו. זו היתה התקופה שהתחלתי לכבוש מלפפונים. האמת, כבשתי כל ירק שמצאתי (ליום השנה שלנו הוא קנה לי את הספר של שרי אנסקי, זה שמלמד איך לכבוש כל ירק, ואני עברתי עמוד עמוד), אבל מלפפונים נשארה האהבה הגדולה שלי.

אני מתה על מלפפונים חמוצים תוצרת בית, ורק כאלה. פה כמובן אין שום דבר כזה, בגלל שהחמוצים היחידים שהשבדים אוכלים זה מן רכיכות בחומץ, שום דבר מדיף ניחוחות שום כמו אלה שהסבתות שלי עושות. בד"כ, כל פעם שאני בישראל, אני אוכלת אצלן כאלה, ואם לא אצלן, אז יש מקום אחד בבוגרשוב, שעושה חומוס מעולה ומגיש ליד זה מלפפונים חמוצים ביתיים שרק בשבילם שווה ללכת (למרות שהחומוס ראוי ביותר גם כן).

הייתי עושה מלפפונים כאלה בעצמי כאן, אבל יש בעיה רצינית: המלפפונים כאן לא נועדו לכבישה. הם ענקיים, ובד"כ גם חסרי טעם קצת. העניין הוא, שבביקור האחרון בארץ לא יצא לי לבקר בביתה של אף סבתא, עם החתונה והעניינים מסביב, מה שאומר שהחוסר במלפפונים כאלה רק גבר. אז לא היתה שמחה ממני כשאתמול, בשיטוט מקרי בסופר, נתקלתי במלפפונים שנועדו לכבישה. ישר קניתי אותם, וגם שום ושמיר, כולי זוממת על מלפפונים כבושים מעשה בית.

אז במקרה הכינותי תמונות מראש: הנה זה ממראה ממעוף הציפור, לפני שהוספתי את המים, והצנצנות על החלון. (לא, אין לי צנצנות מיוחדות לכבישה. לא קראתם את הפוסט? אין מה לכבוש פה).

רק בעיה אחת קטנה: אין פה שמש שתתחיל את הכבישה. אבל אני טומנת ראשי בחול ובטוחה שיהיה בסדר.