עדי בעולם

נתחיל בשורה התחתונה: נורבגיה היא המדינה הכי יפה שביקרתי בה אי פעם.

הנוף: נחתנו בברגן, עיר קטנה בצפון מערב נורבגיה, בלב ארץ הפיורדים. שכרנו אוטו ויצאנו לדרך. כמה דקות אחרי שיצאנו מהעיר, נתקלנו בנוף. מולנו הר גבוה, פיסגתו מכוסה עננים, ולכל אורכו זורם מפל, מהפיסגה וממש עד לכביש, נטפי מים מרטיבים את המכוניות שעוברות שם. כולנו פערנו פה. "וואו!!" דימה הציע מייד שנעצור את האוטו ונצלם, אבל איכשהו לא היה מקום לעצור. "כמה חבל שפיספסנו את זה", אמר דימה בצער. שתי דקות אחרי זה הבנו שלא פיספסנו כלום, ושאנחנו די תמימים. בארץ הפיורדים הכל הרים, ולכל הר שמכבד את עצמו יש לפחות איזה מפל אחד רציני ועוד כמה מפלים לוויניים. בקיצור, זה הנוף שאנחנו נראה ארבעה ימים. חוץ מזה, מדי פעם גם הופיע לו קרחון בין ההרים. אוף, אין מילים. במשך שלוש שעות הנסיעה שלנו אל הכפר הראשון שתיכננו לבקר, המילים היחידות כמעט שנשמעו באוטו, היו "וואו", "מדהים" ו"תראו, תראו את זה. דימה, תעצור בשביל תמונה". היה פשוט מהמם.

האוכל: מראש ידענו שאין מה לצפות בשטח הגסטרונומי. גם כל המדריכים שקראנו הזהירו לא לבנות ציפיות, וגם, במזנון הדרכים הראשון שעצרנו, ראינו את השלט הבא:

Real hamburgers. Tastes like beef

"כמו בשר"? ממה לעזאזל עשו את ההמבורגרים האלה? רוית, דימה ואני החלטנו לדבוק ברעיון אחד: נורבגיה מפורסמת בדגי הסלמון שלה? יפה, אנחנו נאכל פה רק סלמון. שלושה ימים אכלנו רק סלמון. וזה היה, אני חייבת להודות, הסלמון הכי טעים שאכלתי אי פעם, וזה לא משנה אם אכלתי אותו בארוחה במסעדה שווה או במזנון דרכים. הם יודעים איך לעשות את הסלמון שלהם, הנורבגים האלה. הבנזוג, שאינו אוכל דגים, התקיים על שקיות תפוצ'יפס ושוקולד. חוץ מזה עשינו פיקניקים. כל פינה שלא תעצרו שם היא פינה עוצרת נשימה. כך למשל בתמונה הבאה, שהיה פיקניק לא מתוכנן, פשוט עצרנו לאכול בשולחן הראשון שראינו, ובמקרה זה היה נוף עוצר נשימה...

השתייה: סקנדינביה מפורסמת במימיה הצלולים, ובאמת, בשבדיה אנחנו שותים מים מהברז. גם בנורבגיה ציפינו למים טובים, אם לא טובים יותר ממה שיש בשבדיה. אכזבה גדולה: גם אני וגם רווית ודימה הרגשנו משהו מוזר במים שם, מן שמנוניות. לא הצלחנו לשתות שם מהברז, אז דווקא בנורבגיה קנינו כל הזמן מים מינרלים. הבנזוג, לעולם ויקינג נאמן, לא חש בשום בעיה עם המים (ולעומת זאת טוען שהוא לעולם לא מרגיש נקי אחרי מקלחת בישראל, כי המים מרגישים מלוכלכים).

לינה: החלטנו על ספונטניות. רואים מקום נחמד? מחפשים מלון ועוצרים בו. עבד כמו קסם. לקראת ערב היום הראשון עצרנו בוויק, עיירה קטנה על תחילת פיורד, ומצאנו פונדק שמשכיר שם חדרים, הכל בנוי מעץ, פשוט אבל מאוד חמים ונעים. בלילה השני, לעומת זאת, החלטנו ללכת על נוף. בראש הר מצאנו מלון, שממבט ראשון נראה סגור לשיפוצים. נכנסנו ושאלנו, והתברר שזה שייך לנורבגית ולבעלה הפקיסטני. הפקיסטני הזעיף פנים עת רווית ודימה אמרו שאנחנו מישראל, אבל אשתו חייכה ואמרה שאין בעיה, אנחנו יכולים לישון שם. למרות המראה החזיתי של הבניין, שעדיין בשיפוצים, הנוף מחלון החדר היה משהו שפשוט קשה לתאר. הנה שתי תמונות, האחת של המלון מקדימה, והשנייה של הנוף הנשקף מהחדר.

באותו לילה ירדנו אל הלובי הנטוש של המלון, הדלקנו את החימום (היה קר כל הביקור), ופצחנו במשחק טאקי סוער. היה גדול.

בלילה השלישי והאחרון ישנו בברגן, היא העיר הגדולה של המחוז. איתרע מזלנו, ובאותו סופ"ש נערך איזה אירוע סביב איזו אונייה, וכל המלונות בעיר היו תפוסים. עשינו סבב מלונות בכל העיר, וגם מסביב לעיר, וכלום. בלית ברירה, עשינו את הדבר היחיד האפשרי: נכנסנו לאתר קמפינג שהציע גם בקתות, וחלקנו ארבעתנו בקתה. היה ביזאר (רווית ודימה ישנו במיטת קומותיים, הבנזוג ישן בעליית גג מעל המיטה שלי). בצד השני של הבקתה התגורר ארבעה אופנועני הארלי גרמנים מגודלים. הקפדנו להיות בשקט, בלי שום חשק לריב איתם...

הטיולים: מעבר לנסיעות בין הפיורדים (הפיורד הכי יפה בעינינו: גיירינגר, אבל כאילו דהה, זה הרי הפיורד הכי מתוייר ומפורסם), גם טיפסנו בכביש צר ומפחיד אל פיסגת הר הצופה אל הגיירינגר, ושם יצאנו אל הקור המקפיא (ארבע מעלות באוגוסט), לסידרת תמונות וטיפוסים. שטנו בשלוש מעבורות, מהסוג שעולים עליהן עם האוטו, וביום האחרון טיילנו בברגן, העיר, כולל ביקור בשוק הדגים המהולל שלה. דימה אפילו קנה איזה לקרדה, וכולנו נחרדנו למחשבה איך זה יריח באוטו (אבל ארזו את זה מצוין, אז לא היתה בעיה).

ישראלים: ביום השני לטיול נכנסנו לאיזה קפה שהתגלה גם כחנות מזכרות. מול החנות חנה אוטובוס תיירים, וכשהגענו יצאו מחנות כמה אנשים. "ישראלים", קבעה רוית בביטחון. ואכן, תוך דקה שמענו קריאה מבפנים: "משה, בכמה כסף אני צריכה לקנות כדי לקבל החזר מס?" אינדיד, ישראלים. המוכרות בחנות דווקא גילו חביבות יתרה אל הישראלים, ואף קראו לעברם "להתראות" בעברית במבטא כבד כשיצאו מהחנות.

הדרכים: קטנות, צרות, מפותלות ומפחידות. דימה והבנזוג נהגו (מגבלות השכרת הרכב, אבל רוית ואני לא התלוננו), וכולנו כמעט התעלפנו כשאוטובוסי תיירים ענקיים שעטו לעברנו וכמעט עפנו אל הפיורד בגללם. חוץ מזה, אחת לכמה זמן נחסמו הדרכים על ידי עדרים של עיזים ופרות שפשוט הולכות להן על הכביש. דווקא מצחיק.

ולקינוח, תמונות שוות אלף מילים, ובמקרה של נורבגיה, מיליונים. אז הנה לקט: