קמה בבוקר, שוטפת פנים מול המראה. פתאום אני מבחינה בהמון נקודות קטנטנות לבנות על כל השיער שלי.
מחשבה ראשונה: אמאל'ה! מה זה כל הקשקשים האלה? ממתי? ואיך זה שעל כל השיער?
מחשבה שנייה: נראה כמו ביצי כינים. לא יכול להיות.
במחשבה שלישית אני מבינה מה זה. אבל קודם כל דז'ה וו.
אני בת שמונה-תשע. אמצע שנות השמונים. בבית של סבא וסבתא, רואה איתם "בית קטן בערבה". צ'ארלס אינגלס צובע את האסם שלו, נדמה לי בירוק, כשתאונה גורמת לזה שחצי מהצבע נשפך לו על השיער. צ'ארלס מתפדח כשהצבע לא יורד והוא נותר עם בלורית ירוקה. גם בעיניי האייטיזיות מדובר בבושה. פחות מחמש עשרה שנה מאוחר יותר אני אצבע את השיער לכחול ולא אתבייש בכלל, אבל אז זו נראתה לי פאדיחה לא נורמלית. צ'ארלס אינגלס הולך עם כובע כל השבוע, עד שמגיע יום ראשון, היום בו כל משפחת אינגלס הולכת לכנסייה. ובכנסייה חייבים להוריד את הכובע. צ'ארלס נאלץ להוריד את הכובע. כל הקהל בכנסייה מסתובב להסתכל. ליחשושים. צחוקים. גם סבא שלי צוחק בכורסה.
סוף דז'ה וו. חזרה למציאות. בשבוע האחרון אנחנו צובעים את הדירה, בצבע שמנת, בעזרת רולרים. זה מתיז, וכל ערב אני מקרצפת את הידיים והזרועות להוריד מהן עשרות נקודות זעירות בצבע שמנת. בדיוק כמו אלה שיש לי בשיער. באינסטינקט מתחשק לי לחפוף מייד את השיער עד שיירד הכל. מחשבה שנייה מזכירה לי שאני עכשיו בדרך לעוד סשן צביעה. ררר. אז אני אשאר עם זה לעכשיו. אולי אשים משהו על הראש נגד הצבע. אבל בערב, ישר אחרי הצביעה, אנחנו הולכים לארוחה חגיגית במסעדה עם חברים... אופס. טוב, מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
