את המוצ"ש שלנו בילינו הבנזוג ואני במסיבת יום ההולדת של שרה האיטלקיה והחבר שלה. היא חוגגת שלושים, הוא חגג ארבעים לפני חודשיים וחצי, והם החליטו לאחד את ימי ההולדת העגולים.
האורחים הוזמנו לחמש אחרי הצהריים, אבל שרה הודיעה לי מראש שהכוונה היא שהאורחים עם הילדים יבואו בחמש, ויתחפפו בשמונה, שאז יגיעו האורחים בלי הילדים. אז הגענו בשמונה. מצאנו בית שוקק ילדים, את שרה מחייכת בעצבים אל הילדים ואת החבר שלה די לחוץ בכל פעם שאחד מהילדים התקרב לאחד מכלי הזכוכית היקרים שלו (הוא אוסף דברי אמנות).
כיאה למסיבה שבדית שבה לא מכירים את כולם, התחלת הערב היא בלחיצת ידיים של כל אחד ואחד מהנוכחים וחזרה על השם שלכם. הבנזוג עובר בקלות, אבל אני מוצאת את עצמי מאייתת שוב ושוב את השם שלי (אלוהים ישמור, מה כל כך מסובך ב"עדי"?!). כנ"ל, כל אורח שבא אחרינו לוחץ שוב את הידיים של כולם ומציג את עצמו. יש בדירה שלושים אורחים, כך שמדובר במסת זמן רצינית של לחיצות ידיים, וגם כל התהליך מאולץ בעיני. הרי לא זכרתי את רוב השמות שתי דקות אחרי הלחיצת ידיים. לא עדיף לעשות מינגלינג ולהציג את עצמך לפני האדם שאתה מדבר איתו? ככה יש סיכוי טוב יותר שאני אזכור עם מי דיברתי.
לקח חמש שניות מהרגע שאמרתי שאני ישראלית עד שאחד האורחים שאל אותי על ההתנתקות. הסכמתי איתו שזה דבר טוב שקורה, שזה יביא לעתיד טוב יותר, ומייד שקעתי בכוס יין.
על השולחן הוכנה תקרובת איטלקית, למרבה השמחה. הבנזוג, שזוכר רק טוב מהבישול של שרה, העמיס על צלחתו מכל טוב מה שהיה שם: ברוסקטה, פיצה מעולה ששרה הוציאה מהתנור בדיוק כשהגענו, פשטידת ריקוטה ותרד, סלמון (מזה הבנזוג לא לקח, הוא לא סובל דגים), פרשוטו מגולגל ממולא בריקוטה מוקצפת עם פרוסות אבוקדו, חתיכות צנימים שהוגשו עם טפנד זיתים ופלפלים, ועוד פשטידה לא מזוהה. הבנזוג הניח שמדובר בפשטידת גבינות כלשהי, ולקח חתיכה יפה ממנה. שנייה לפני שהוא נגס בה, הגיע החבר של שרה ואמר: "אני מופתע שדווקא אתה תנסה את פאי השרימפס והמנטה שהכנתי". הבנזוג כמעט ירק עליו את מה שהיה לו בפה, ומייד העביר, באלגנטיות, את כל חתיכת הפשטידה שלו אליי.
לקינוח הוגשו פאי תפוחים ורובארב, פאי תפוחים רגיל וטירמיסו. הטירמיסו של שרה הוא אחד החלומות הגסטרונומים הרטובים של הבנזוג, והוא אכל, כשהוא חשב שאף אחד לא מבחין (אבל אני, הידועה בכינויי "עדי עין הנץ", הבחנתי ועוד איך), שלוש חתיכות נדיבות מאוד. אני חושבת שהוא גמר חצי תבנית לבד. לא היה נבוך ממנו, אם כן, כששרה ניגשה אליו, כולה עצב, ואמרה שהיא עשתה אקסטרה טירמיסו במיוחד כדי לתת לנו הביתה קצת, בשבילו. אבל היא לא מבינה, כנראה שהאורחים אכלו יותר משהיא תיכננה... הבנזוג הנהן בשקט נבוך, בולע את הביס האחרון של הטירמיסו שהיה לו בפה.
קצת אחרי שגמרנו לאכול הודיעה שרה שהיא פותחת את המתנות. בשבדיה זה מן טקס כזה, שפותחים את המתנות לפני כולם וכולם מחווים דעה. וזה הזמן לספר, שהתלבטתי מאוד מה לקנות להם. לו זה היה יומולדת בישראל לזוג מהחבר'ה שלי, הייתי פשוט קופצת אל חנות הסקס הקרובה, ממלאת ארגז באביזרים, ומגישה להם. בשבדיה, שבאורח מפתיע ובניגוד לכל הסטריאוטיפים נוטה לפוריטניות כשזה מגיע לסקס, זה ממש לא מקובל. מצד שני, שרה איטלקיה, וגם החבר שלה גר כמה שנים טובות בספרד ויש לו מן צד ים תיכוני... החלטתי ללכת על סולידי, פחות או יותר. לשרה קניתי זוג עגילים של מעצב שבדי, ולשניהם ביחד קניתי קרם שוקולד לגוף, שמגיע עם מברשת. בארץ זה היה הרי נחשב למתנה ממש לא ביג דיל.
רק שמה שנהיה, הוא ששרה פותחת את המתנות שלהם, ומגלה כל פעם ואזה מעוצבת מזכוכית (שלוש ואזות!), ספר צילומים, כל מיני מתנות מכובדות כאלה. ואני חושבת על קרם השוקולד למריחה על הגוף שהענקתי להם, ומסתכלת על הקהל בחדר (שכולל גם את ההורים של החבר של שרה וכמה ילדים), ומתחיל להיות לי מאוד מביך. ואז, שרה פותחת את קרם השוקולד, מקריאה מה שכתוב עליו, "רוטב שוקולד לגוף לרגעים אינטימיים", וכל האורחים בחדר מצחקקים ודורשים לדעת מי קנה את זה. שרה מצביעה עליי, כל החדר מסתובב להסתכל עליי, הבנזוג מנסה לקבור את עצמו מאחורי איזה בקבוק יין, ואני ממלמלת "קניתי גם עגילים"...
ההדים מקרם השוקולד הזה לא שככו הרבה זמן, ואחת לכמה זמן ניגש אליי אחד האורחים ושאל מאיפה קיבלתי את הרעיון ואיפה קונים דבר כזה. הסברתי שזו מתנה מקובלת בישראל. בטח עכשיו הם חושבים שאנחנו מדינה של סוטים.
הזמן שאחרי מוקדש למינגלינג. בין האורחים גם דיאנה המקסיקנית, חברתנו לשלישיית הבנות מקורס השבדית. האורחים במסיבה מוקסמים מהרעיון של שלוש החברות הטובות מהקורס, ואחת לכמה זמן אחת מאיתנו מסבירה איך היינו באותו קורס ואיך נהיינו חברות גם מחוצה לו. באיזשהו שלב ברחנו שלושתנו אל המרפסת. לשרה והחבר שלה יש מרפסת שצופה אל חצי מהאיים של שטוקהולם, ועם הירח המלא ועם מזג האוויר המצוין ששרר פה היום באורח מפתיע, שלושתנו מאוד מרוצות מהפסקת השקט שעשינו עם יין לבן וקצת אוויר רענן.
בין האנשים שדיברתי איתם היתה גם בחורה מאוד נחמדה, אשתו של אחד החברים של שרה והחבר שלה. דיברנו בשבדית, וממש התאמצתי להבין מה היא אומרת. בדרך הביתה אמרתי לבנזוג ש"יואו, מה זה היה המבטא החזק הזה של האישה הזו? בקושי הבנתי אותה". הבנזוג תקע בי מבט מוזר ואמר ביובש: "אולי זה בגלל שהיא דיברה נורבגית". אה, זה מסביר את זה...
את הדרך הביתה עשינו על האופניים, קצת שיכורים, רוכבים לאורך שפת המים של האי הדרומי כל הדרך הביתה. שטוקהולם מאוד יפה בלילה קיצי עם הרבה אדי אלכוהול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
